תקיפת כוחות צבא רוסיה בסוריה, חתימת הסכם הרכש הגדול בין רוסיה לאיראן והתיאום המרובע בין איראן, עיראק, רוסיה וסוריה ללחימה בדאעש - הם כולם צעדים המבשרים על שינוי נוסף במזרח התיכון. האביב הערבי, התפרקות כמה מדינות במרחב וכניסת ארגונים ושבטים לנעליהן היו סממן של סיום שלב, ועתה נפתח השלב הבא.
רוסיה ואיראן מנצלות את החולשות שהן מאתרות בעולם, ומנסות להרחיב את השפעתן ושליטתן, לפחות באזור של הסהר הפורה, דרך פעולה משותפת של שתיהן. הרוסים מביאים את המטרייה המדינית החשובה בקהילה הבינלאומית: היכולות הצבאיות המתקדמות - בעיקר הגנה אווירית, מודיעין וכוח אווירי מודרני. האיראנים מביאים, מלבד כסף וייעוץ בשטח, גם את חיזבאללה, שתורם כוח לחימה גדול, מאומן, חמוש היטב ומסור. באזורים מסוימים היטו בעבר לוחמי חיזבאללה את הכף ומנעו תבוסות של צבא סוריה וכישלונות צורבים של אסד.
אז לאן כל זה יכול להוביל, אם לא יעמוד מול הקואליציה הזאת כוח שיבלום אותה? בעיראק ישלטו השיעים, העדה הגדולה ביותר, שלטון ללא מיצרים. הם ידירו מהשלטון את הסונים, המרוכזים באזור בגדד ומצפון־מערב לבירה, חלקם בשטחים מדבריים רחבים במשטר שבטי מסורתי. הסונים, שיחושו זנוחים ומודרים, יחזקו את הכוח הסוני הרציני באזור, קרי דאעש, והלחימה באזורים אלה תקבל מפנה מבחינת נכונות כוחות מקומיים רבים יותר, לחבור, לעיתים מחוסר אלטרנטיבה, לארגון הקיצוני.
בסוריה יתפתחו קרבות של "חיים או מוות", כי בניגוד לחלומותיהם של גורמים חיצוניים, אין ככל הנראה שום נכונות לפשרה בין הסונים לעלאווים, קרי בין משטר אסד לארגוני המורדים השונים. התנופה שיקבל משטר אסד בזכות הברית האיראנית־רוסית, תיתקל בתגובת נגד של המורדים, שיחריפו את לחימתם. זאת כי המקומיים - ולדעתי גם האיראנים - מבינים שזאת מלחמה לחיים או למוות, לא לשם השגת פשרה. השנאה בין הסונים לעלאווים כה חריפה, עד כי הסיכוי להגיע למו״מ אמיתי שבסופו פשרה הוא אפסי.
אני מניח שאם היה פתרון אפשרי לרגיעה, תוך כדי חלוקה בפועל של סוריה לאזורי השפעה במחיר ראשו של בשאר אסד, היו האיראנים ובוודאי הרוסים מוכנים לשלם את המחיר. עבור שתי המדינות הללו, השקט והמשך השלטון הנוכחי חשובים פי כמה מהאיש שבראש השלטון הזה. אלא שאין אלטרנטיבה כזאת. המורדים רוצים לשים סוף לשליטה העלאווית, לא רק לשליטת אסד - לכך לא יסכימו העלאווים, לא הרוסים ולא האיראנים.
עבור האיראנים, פתרון ללא העלאווים משמעו סוף החלום על מערך שיעי המתפרש על פני הסהר הפורה, מבגדד ועד ביירות, כשהוא מונהג, לראשונה בהיסטוריה, על ידי טהרן.
עבור הרוסים, הריסת השלטון של אסד היא חזרה על הטעות שנעשתה בלוב, ושאת תוצאותיה המרות רואים כולם. לוב הפכה למחסן הנשק של התנועות הקיצוניות למיניהן ולשער היציאה של המוני מהגרים מאפריקה לאירופה. למה לחזור על אותה טעות שוב? שואלים הרוסים. יתר על כן, האלטרנטיבה לאסד היא כוחות האופל הסוניים, השולחים זרועות ארוכות גם בקרב מוסלמים לא מעטים ברוסיה. אז למה לתת פרס לאותם כוחות מסוכנים? שואלים הרוסים.
אך יש לזכור שהמהלך המקומי לכאורה של איראן ורוסיה אינו מנותק מהנעשה בעולם. שלוש תופעות חשובות מעניקות לו תנופה: ראשית, אין שום גוף בינלאומי שצריך להביא אותו בחשבון. מזכ"ל האו"ם באן קי־מון יכול להשתלח בישראל כאוות נפשו, אך ברוסיה ובאיראן איש אינו מתייחס אליו ברצינות. אמנם נותנים לו כבוד רב כאיש נשוא פנים, אך שום צעד שננקט על ידי טהרן או מוסקבה לא יביא בחשבון את תגובת האו"ם.
שנית, אירופה חלשה, מתמודדת בחוסר הצלחה עם מיליוני פליטים והיא בוודאי לא תהיה זאת שתעמיד את עצמה מול רוסיה ואיראן רק לשם הצלתם של סונים, שאין בינם לבין אירופה שום מכנה משותף, מלבד פוטנציאל לעוד פליטים.
שלישית, ארה״ב אינה כשהיתה. הנשיא אומר בבירור שאינו מעוניין לשאת במחיר של הגברת המעורבות האמריקנית. בדיעבד, הוא מסכים עם התוקפנות האיראנית והרוסית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בפריסת צבאותיהם לסוריה, והעובדה שהן נוטלות חלק בלחימה נגד המורדים במשטר והריגת אזרחים. הוא מודיע בראש חוצות ששתי הפולשות הזרות הן חלק מהפתרון ולא מהבעיה. הן מצידן דורשות שלא יפריעו להן, גם לא מטוסי ארה״ב.
האם המדינות הסוניות, שניסו בעבר לסייע למורדים, ינסו לשנות את המציאות המרה מבחינת בעלות בריתן? האם יתעשתו סעודיה, מדינות המפרץ וקטאר, עתירות הכסף אך חדלות המעש, כדי לבלום את המהלך השיעי־רוסי? קשה לדעת. עם זאת, צריך להיות להן ברור שהערבים הסונים עלולים להפסיד את האחיזה בסהר הפורה לשיעים, בהובלה איראנית. מדובר בשינוי היסטורי שעליהן להחליט אם נכון להתמודד מולו.
קווים אדומים ברורים
את המדיניות של ישראל אין צורך לשנות באופן עקרוני. ישראל נמנעה עד כה מלקחת חלק במאבק הפנימי בסוריה. שני הצדדים היריבים בסוריה שונאים את ישראל וכל אחד מהם חולם על השמדתה בשלב זה או אחר. אין שום סיבה להשקיע את משאבי ישראל לטובת מי מהם או נגד אחד הניצים.
על ישראל לוודא ששני האינטרסים החשובים לה יישמרו היטב, זה הכל ותו לא. ראשית, יש להמשיך ולעשות כל שאפשר כדי למנוע העברת נשק שובר שוויון לידי חיזבאללה, בין שמקורו באיראן ובין שמקורו בסוריה. שנית, יש למנוע בנייתו של בסיס שישמש לתקיפת ישראל, בעיקר ברמת הגולן אך גם במקומות אחרים.
אסור שהנוכחות הרוסית המסיבית תפגע בחופש הפעולה של ישראל למימוש שני האינטרסים הללו. זאת צריכה להיות התכלית של התיאום הישראלי־רוסי - לא לשאול אם ישראל יכולה לתקוף בשעת הצורך אלא להציב זאת כעובדה. הקווים האדומים של ישראל חייבים להיות ברורים, ואל לה לחשוש מלפעול על פיהם. רוסיה מודעת לאינטרסים של ישראל ומבינה את האחריות לפעול למימושם. זה אמנם מורכב יותר בנוכחות כוחות רוסיים פעילים על אדמת סוריה - אך הכרחי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו