זחאלקה מזיק לעצמו ומביך את בוחריו

התקף הזעם שפקד אתמול את ח"כ ג'מאל זחאלקה למראה יהודים העולים להר הבית הוסיף נדבך לסידרה של התפרצויות מביכות. לא ברור אם זחאלקה מאבד שליטה או עושה כן במתכוון.

הפעם הראשונה היתה באולפן "ערב חדש" ומגלגלי עיניים לשמיים טענו שהתגריתי בו וגרמתי לו לרמוז כי שר הביטחון מנגן בשלווה כשילדים פלשתינים נהרגים בעזה, ובכלל רמת אביב היא שייח' מוניס. אבל מאז הוא איבד את שלוותו פעם ועוד פעם, והיה ברור כי מדובר באדם שלא נדחף על ידי אחרים להתנהג כך. הכל נבע ממנו.

זעמו אתמול עומד בניגוד מסוים לדימוי העצמי של זחאלקה. הוא מתאר את עצמו כאתאיסט, ואם כן מדוע נוכחותם של יהודים סמוך למסגד כה מסעירה אותו? אין מנוס מן המסקנה כי זה לא אל־אקצא ולא האיסלאם, אלא היותו אנטישמי שונא יהודים ועוין לישראל. הדחף הזה מצית את לשונו, שאינה יודעת רסן.

הוא הדין בעמיתתו חנין זועבי שגייסה לעזרתה את תיאור ישראל כ"משטר נאצי", ושכחה כי ערביי הארץ היו היחידים בכל האנושות שתמכו באדולף היטלר מרצונם ובלי שנכבשו, באמצעות מנהיגם חאג' אמין אל־חוסייני.

האם התפרצויותיו של זחאלקה נשלטות על ידיו או שהן חזקות ממנו? אין לדעת. לכך נחוצה בדיקה מקצועית של מי שמבין בנפש האדם. ייתכן כי שתי האפשרויות נכונות, לעתים כך ולעתים אחרת. מכל מקום, זחאלקה הוא ד"ר לרוקחות מהאוניברסיטה הציונית שקמה לפני 90 שנים על הר הצופים המשקיף אל אל־אקצא - והוא יודע טוב מאחרים אם נחוצה לו גלולה, ואם כן - איזו.

ביסודו של דבר, גסותו היא עניין שלו, אם כי הציבור סובל ממנה. השאלה היותר־חשובה היא אם התנהגות כזאת גורמת בושה לבני משפחתו או שדווקא מחזקת את מעמדו הציבורי. אם יתברר כי היא משרתת אותו היטב, תהיה הפוליטיקה הישראלית עדה בתקופה הקרובה להחרפת גסות הרוח של עמיתיו־מתחריו מבין הח"כים הערבים.עם זאת, ראוי לכנסת ישראל לא לפעול נגד זחאלקה וזועבי מעבר לחובתה של המשטרה לסכל פגיעה באזרחים שלווים. בעיני הציבור הסביר, זחאלקה מזיק לעצמו יותר מכל עונש שישית עליו בית המשפט. לכבודו של הציבור הערבי יש לקוות כי רובו בוש בנציג כזה ואינו מגבה אותו. כך, לפחות, שמעתי מיהודים אשר חבריהם הערבים טילפנו להתנצל על ששלחו איש כזה לכנסת.