השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "כי תבוא". ראש השנה קרב, וריח של סוף שנה מורגש באוויר. בדרך כלל אין הקפדה מתי קוראים איזו פרשה, אבל מסורת קדומה של חכמינו קובעת כי יש להקפיד לקרוא את פרשת הקללות והברכות של "כי תבוא" קודם ראש השנה, כדי שתתקיים בנו הברכה: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".
ואכן, במרכז הקריאה השבת נמצאות ברכות וקללות, פעמיים. בפעם הראשונה מתאר המקרא את שיתרחש לעם ישראל בעת שייכנסו לארץ. העם יחולק לשתי קבוצות גדולות. בתווך יעמדו הלויים, שיקריאו פסוקי ברכה לכיוון העם העומד על הר גריזים. בפסוקים אלו ייאמר העתיד לקרות אם העם ילך בדרך ישרה. אחר כך יפנו מבטם להר עיבל, שם יקראו את פסוקי הקללה למקרה שהעם יבחר בדרך לא ראויה.
בחלקה השני של הקריאה מופיע נאום ארוך של משה המכונה בשם תוכחה, ובתוכו עוד ברכות וקללות. מבנה דומה של נאום תוכחה מופיע בספר ויקרא ואף אותו נוהגים לקרוא לפני חג השבועות, כדי שנגיע לחג כשאיום הקללות מאחורינו. רבים מהפרשנים עמדו על השינויים הרבים בין סגנונות התוכחות - בין ספר ויקרא לספר דברים.
המשותף התוכני הוא ברור - במקרה של ברכה נזכה ליבולים גדולים, שלום בארץ וכדומה. אבל עיון נוסף מגלה תופעה מרתקת. פיסגת הברכה בספר ויקרא באה לידי ביטוי במילים: "והתהלכתי בתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵֽאלֹקים וְאַתֶּם תִּהְיוּ־לִי לְעָֽם", כלומר, מערכת היחסים בין העם לאלוקיו תהיה נפלאה. התבוננות בפרשה שלנו מגלה כי המוקד השתנה: "וְרָאוּ כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם השם נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָֽרְאוּ מִמֶּֽךָּ".
דומה שהדגש הופך מהקשר האינטימי בין העם לאלוקיו למערכת היחסים בין העם ובין עמים אחרים. העמים יחששו מפנינו כי יראו אותנו כקשורים לאלוקים. מעמדה של ישראל יהיה כה איתן וגבוה שכל העולם יירתע מלפגוע בנו. האם מטרתנו בעולם להיות ראש לעולם? האם אנו חותרים להחליף את האמריקנים או הסינים? דומה שמעולם לא היתה זו שאיפתנו, אם כן, מדוע להבטיח שכר שנותן תחושה כזו?
בעוד כמה ימים נסעד את סעודת ליל ראש השנה. רבים מאיתנו יאכלו ראש של דג ויברכו את הברכה המסורתית: "שנהיה לראש ולא לזנב", כשברור שאנו מכוונים לכך שמעשינו יהיו מעשים של ראש, מעשים הנובעים ממחשבה. אנחנו שואפים שתחילת השנה לא תהיה עוד יום בלוח, אלא יום שהוא בבחינת ראש, של השנה כולה.
כך הם פני הדברים כשקוראים את דברי התוכחה של משה. רבים יכולים לחשוב כי מי שהולך בדרך ישרה וערכית ייחשב לפראייר או ל"חנון". התורה מבטיחה את ההפך. כשיראו אומות העולם כי אנו עושים ופועלים מתוך תודעה אמונית וערכית עמוקה, כאשר שם השם ניכר עלינו, הם יחששו מאיתנו.
ספר דברים הוא ספר ההכנה לקראת חיים לאומיים עצמאיים בארץ ישראל. ספר ויקרא הוא ספר הקדושה המגדיר את יעדיה הרוחניים של האומה, ובעיקר את יעדי הפרטים שבאומה. בצדק תודגש תחושת הקירבה שבין האדם לאלוקיו, "והתהלכתי בתוככם". אבל ספרנו נכתב על רקע הכניסה לארץ, "כי תבוא". הוא מבקש להתמודד עם האתגרים הבינלאומיים של העם והמדינה. דווקא משום כך, צריך משה להדגיש כי התודעה הערכית שלנו אינה אמורה להפריע במערכת היחסים העולמית הזו, אלא להפך, היא יכולה לתרום לה רבות.
כולנו זוכרים את נאום "קורי העכביש" של מנהיג חיזבאללה, שסבר כי החברה שלנו חלשה ורופסת. גם אויבים אחרים הבוחנים אותנו בימים אלה מרחוק ומקרוב מבקשים לראות אם אנחנו מבינים את יסודות קיומנו, את החזון שאליו אנו שואפים. אם אכן חפצים אנו להיות למעלה ולא למטה. חשוב שייראה בכל מקום כי אכן אנו דבקים בכל הטוב והישר שעליו אנו מצווים ומכוונים. שבת שלום!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו