חרב המחלוקת - בעוכרנו זמן רב לפני החורבן המעשי

בסוף המאה השישית לפנה"ס, כשבעים שנים אחרי חורבן הבית הראשון, החל הבית השני להיבנות ברישיון האימפריה הפרסית. בעצם אותם ימים נשאל הנביא זכריה האם להמשיך להתאבל ולצום "בחודש החמישי", הוא חודש אב. תשובת הנביא מפתיעה; היא אינה מדברת על זיכרון החורבן אלא הגורמים לכך - שבהם יש להתמקד - שהחברה ביהודה התעלמה מהם טרם החורבן: "מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ, וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו; וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ, וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם". ומכיוון שאבותינו מיאנו לשמוע, יצא הקצף וחרבה ארצנו. נכון שהיו גורמים גיאופוליטיים, מדיניים וצבאיים שהחריבו בפועל את הבית הראשון, כשם שהיו כאלה בבית השני - אבל חרב המחלוקת היתה בעוכרנו זמן רב לפני החורבן המעשי, שרק הפיל מה שהיה חרב ממילא.

אין כאן רצון להתעלם מחילוקי הדעות, ובהם אף חילוקי דעות "תהומיים". אני מדבר על שנאה, רצון לפגוע בשני עד למצב שבו "גם לי גם לך לא יהיה" ולכן מעדיפים לגזור למוות את התינוק החי, כפי שרצתה אֵם התינוק המת במשפט שלמה. העמקתי בדברי רוב מנהיגי מפלגות האופוזיציה כיום, ולא מצאתי הבדלים מהותיים בינם למפלגות הקואליציה - זה לא מונע מאלה גם אלה לשפוך אש וגופרית זה על זה, כמו דובר באויבים מושבעים. הרב נפתלי צ"י ברלין, מגדולי חכמי ישראל במאה ה־19 וחבר ב"חיבת ציון", תיאר בהקדמתו ל"בראשית" את החברה בסוף ימי הבית השני: "צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אבל לא ישרים בהליכות עולמים (ז"א דרך ארץ). לכן מפני שנאת חינם שבליבם חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' - שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על ידי זה לשפיכות דמים בדרך הפלגה (קיצונית) ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית".

אולי משם מגיע החורבן, מהמחשבה שכל האמת מונחת אצלי, והאחר אוחז כולו בשקר. אנחנו יודעים שלא כך פני הדברים. תשעה באב הוא יום מתאים לחשבון נפש כזה. ולא, לא שכחתי את ירושלים; אנחנו מעלים אותה על ראש שמחתנו תמיד. אבל היום, טוב שנעסוק בשאלה, כיצד מנחמים את ירושלים, כיצד מחזקים את המסד הנפשי והאידיאי שעליו תיבָּנה עיר הנצח בניין עולם.