הטרגדיה היוונית - והלקח הישראלי

"ההיסטוריה חוזרת על עצמה - ראשית כטרגדיה, אחר כך כפארסה", אמר קרל מרקס, אך מי שכנראה לא זכרו את אמירתו הנ"ל היו דווקא המרקסיסטים היוונים ששולטים היום באתונה. לא שידיהן של הממשלות הקודמות נקיות - גם בתקופתן יוון היטלטלה בין משבר כלכלי למשנהו - אך דווקא ערב מהפך השמאל בבחירות נראו סימנים ראשונים להבראה. הטרגדיה ביוון היא שהצעדים שממשלתו השמאלנית של אלכסיס ציפראס נקטה החמירו עוד יותר את המציאות הכלכלית הקיימת.

הטרגדיה התגלגלה לפארסה. בתחילה דחו המנהיגים היוונים את ההצעות מאירופה ומקרן המטבע הבינלאומית וכינו אותן "נקמניות", רק כדי להודיע לאחר כמה ימים, כשההצעה כבר הורדה מהשולחן, שהם מוכנים בכל זאת לקבלה. אחר כך נערך משאל עם במטרה לדחות פעם נוספת את המתווה האירופי, אך כעבור שבעה ימים דווקא נתבקש הפרלמנט היווני לאשר מתווה דרקוני עוד יותר. כעת, תמורת סיוע חירום בסך 86 ביליון יורו והלוואת גישור דחופה, ראש ממשלת יוון ייאלץ להשליך לפח את כל ההבטחות שנתן לפני פחות מחצי שנה לבוחריו, ויוון תהפוך בפועל למעין מדינת חסות אירופית - ולא רק במובן הכלכלי.

בדיוק לפני 30 שנה ישראל נמצאה במצב דומה - אמנם לא מבחינת מימדי המחלה, אך בהחלט לגבי הסימפטומים. האינפלציה הגיעה ל־400 אחוזים, הגירעון במאזן התשלומים הלך ותפח, בתקציב המדינה נפער גירעון ענק והממשלה נכנסה לסחרור של לקיחת הלוואות והדפסת כסף ללא כיסוי. הדרך לפשיטת רגל היתה קצרה, אך בניגוד ליוון הנוכחית, ממשלת האחדות בניצוחם של רה"מ שמעון פרס ושר האוצר יצחק מודעי, ובסיוע כספי חד־פעמי נדיב של ארה"ב (ללא תנאים דרקוניים), העלתה תוכנית ייצוב כלכלית שבלמה את ההידרדרות והעלתה את המשק לפסים בריאים. במרכז התוכנית עמד המעבר ממשק ריכוזי מבוקר לקווים ליברליים של כלכלת שוק.

הציבור הרחב, על עובדיו ויזמיו, הפגין אחריות וכולם עמדו במטלות השונות, חלקן קשות, שהתחייבו מהתוכנית. מדהים, אפוא, לראות שבצד השמאלי של הפוליטיקה הישראלית יש גם היום אנשים דוגמת ח"כים שלי יחימוביץ', סתיו שפיר, יוסי יונה וכמה אחרים מ"המחנה הציוני", שטחו עיניהם מראות מה שמתרחש לא רחוק מאיתנו ודוגלים באותה כלכלה פופוליסטית והרסנית שהורידה את יוון על הברכיים. בסיעתם אמנם חבר גם פרופ' טרכטנברג, כלכלן מוערך (שלא "פירגנו" לו אפילו את ראשות ועדת הכלכלה), ובעבר שירת מטעמה בכנסת גם הכלכלן הפרופ' ברוורמן שראה את הנולד ופרש מהפוליטיקה, אך השאלה היא מי ייתן את הטון ב"מחנה הציוני" - "המתייוונים" הפופוליסטיים או הגורמים האחראים והשקולים יותר?