ההשוואה בין צה"ל לחמאס מקוממת

כף הזכות היחידה העומדת לוועדת האו"ם, שפירסמה דו"ח על מבצע צוק איתן, היא שהנוסח שבו נכתב פחות עוין לישראל מזה של הוועדה הקודמת בראשות ריצ'רד גולדסטון. זה משהו, אבל מעט מאוד.

התהייה שנותרה בלתי פתורה היא אם ישראל היתה יוצאת נשכרת אילו שיתפה פעולה עם הוועדה של השופטת בדימוס מארי מק'גוון דיוויס, שהמליצה אמש באוזני יונית לוי בערוץ 2 להימנע מלכנות את חמאס "ארגון טרור". בפיה הוא "ארגון חמוש" בלבד. מה עוד נחוץ להוכחת העיוות?

לכאורה, יש בדו"ח משקל־מה לקבוצה זעירה של ישראלים שהעידו בפני הוועדה. ציטוטם בדו"ח משמש אליבי לוועדה כאילו לא נטתה לצד הפלשתינים. לא כן, אין יסוד לחשוב כי שיתוף פעולה נרחב מצידה של ישראל, שהיה מחזק את הלגיטימציה של הוועדה, היה נענה במלואו. מפני שגם עם העובדות שהוצגו לוועדה היה עליה לכתוב דו"ח תומך יותר בישראל, וזה לא אירע, ולא במקרה. היה כדאי לנסות לשתף פעולה עם דיוויס ועם חבריה? תיקו הוא התוצאה האופטימלית.

ההוכחה המוחצת שהוועדה נטתה לרעת ישראל מצויה בעובדות. הוועדה התעלמה מהן כאשר לא הסיקה מסקנות מניתוח עמדתה של ישראל. אחרי רצח שלושת הנערים וחידוש ירי הרקטות מעזה הסכימה ישראל להחזיר את המצב לקדמותו. זה היה מרשם למשבר עם נפתלי בנט ועם אביגדור ליברמן, ובכל זאת בנימין נתניהו ומשה יעלון הובילו מהלך למנוע לחימה בקיץ 2014.

ישראל הסכימה לנצור את האש ביום השמיני לקרבות ולאורך כל המבצע ולא לחדור לעזה, ועל כך כמעט נפלה הממשלה, ועדיין השופטת מק'גאוורן דיוויס טענה באוזני יונית לוי כי יש מקום למשוואה בין צה"ל לבין "הארגון החמוש".

אין השוואה. שום חקירה לא נערכה בעזה לרוצחי 21 אזרחים שנורו ללא משפט בכיכר העיר. כיצד זה עולה בקנה אחד - ב"משוואה" - עם צה"ל, שאף לא אחד מחייליו שוגר לרצועה בלי שפעילותו לוותה בייעוץ מראש של משפטנים? המסקנה מייאשת. צה"ל ניסה לראשונה בתולדות האנושות להילחם על פי הכללים המגבילים של המשפט הבינלאומי, ואפילו צעד זה לא העניק לו כתב זיכוי באו"ם ואפילו לא נקודות זכות משמעותיות. ייתכן שהמסקנה ההגיונית היא שבסיבוב הבא כדאי להשאיר, חלילה, את המשפטנים מאחור, וזה חבל.