די לעכב את צעדיה של האישה

במאות ה-18 וה-19 היה בתוקף חוק בארצות הברית, שקבע כי לנשים אסור להתלבש כמו גברים. נשים נדרשו ללבוש בגדים שידגישו את נשיותן, על מנת שלא יוכלו להתחזות לגברים, ולקבל זכויות המגיעות לגברים בלבד, כמו הזכות להצביע. חוק זה יועד, פשוטו כמשמעו, להותיר נשים במקום חברתי נמוך מזה של גברים.

בימים אלה ממש, מרחק מאות שנים מחקיקה אפלה זו, ומרחק שנות-אור, לכאורה, מתקופה בה מעמדן הנחות של נשים הונצח באמצעות לבושן, עושה חברת אל-על מעשה דומה, בדרישתה מדיילות לקבל את פני הנוסעים והנוסעות בטיסותיה כשהן נעולות בנעלי עקב.

רבות נכתב על נזקיה של תרבות הלבוש לנשים. החל במחוכים מועכי-הצלעות, שגרמו לנשים להתעלף בשל מחיצת ריאותיהן, וכלה בחצאיות שהקשו על הליכתן. במסגרת זו, נמתחה ביקורת חריפה על תופעת נעילת נעלי עקב, בהיותן פריט הנעלה המנוגד למורפולוגיה של כף הרגל ולמלוא התמיכה לה נדרש עמוד השדרה.

ברמה הבסיסית ביותר, נעלי העקב נחשבות הרסניות לבריאות הגב של האדם. ברמה הרעיונית – כמו החצאיות והמחוכים – הן נחשבות אמצעי שמטרתו להצר את צעדיהן של נשים.

קו ישר אחד נמתח, לפיכך, בין הוראתה של חברת אל-על לדיילותיה לנעול נעלי-עקב, בין החקיקה שפקדה על נשים לא ללבוש בגדים "גבריים", ובין האיסור על בנות בלבד ללבוש מכנסיים קצרים לבית-הספר.

זהו הקו המחבר בין מה שנתפס לעתים כהקפדה על מראה ייצוגי, והדרישה מנשים "להיראות" כמו נשים, וממילא, "להתנהג" כמו נשים, ובין הציפייה מנשים להיות כבולות לשליטה חברתית בהן. לנשים, כמו לגברים, יש הזכות המלאה להחליט מה ללבוש. בחברה שממילא מכתיבה לנשים, בחוקיה הבלתי-רשמיים, שעליהן להתנהג בהתאם למצופה מהן, כפייה עליהן לנעול נעלי-עקב, ולשרת את הציבור כשהן "נשיות", היא בלתי נסבלת ובלתי ראויה.

הכותבת היא השרה לשוויון חברתי וקידום מעמד האישה