ריבלין לא מציע פתרונות אלא פעמון מעורר

נאומו של הנשיא ראובן ריבלין בכנס הרצליה אתמול זיכה אותו בדקה של דיווח בחדשות ערוץ 2. הוא לא נשא בחובו כותרות סוערות ומחלוקות חריפות, וקצה חוט לעימותים קולניים בתקשורת. בכל זאת היה מהחשובים שהתנהלו בשנים אלה. הוא כמו "מי השילוח ההולכים לאיטם". באליטות הישראליות התוהות ונחרדות מהשינויים הפוקדים את החברה יחלחלו דבריו למעמקים.

החברה שרואה ריבלין אינה דומה לזו שנתקבעה בתודעה של רבים. מערכות החינוך מעידות כי הולכת ונוצקת דמוגרפיה חדשה לעתיד. יותר חרדים. יותר ערבים. פחות ציונים מוגדרים אם כי יש סממנים של אימוץ התפישה הלאומית גם בחברה החרדית. מה שאשר צבי גינצברג ("אחד העם") כינה באורח לא מחמיא "חיקוי מתוך התבוללות". בהקשר זה אצל החרדים הצעירים - התבוללות בחברה הדתית־לאומית וגם החילונית.

הנשיא לא הציע פתרון לבד מאקסיומה אחת חשובה, שיש בחברה הישראלית ארבעה שבטים ועליהם לנהוג כאילו רצונם להתאגד בחיזוקה בכללה, ולא רק כאילו החיים המשותפים נכפו עליה. צה"ל, אמר הנשיא, חדל מלשמש כור היתוך. בעתיד כמחצית האוכלוסייה לא תהיה שותפה לחוויית הביטחון. מה, אפוא, ילכד אותה?

ריבלין לא הגיע לדוכן הנואמים עם שק של פתרונות אלא עם פעמון מעורר. הסוגיות סבוכות, האם בעוד ימי דור יהיה בכנסת רוב אשר יתמוך במעמד המוגן בחוק של התנועה הציונית? האם תצוף הדרישה להסיר את דיוקנו של בנימין זאב הרצל מאולם המליאה, שם הוא מתנוסס יחיד? ומי ערב כי יישמר הרוב אשר מקיים את חוק השבות, שהוא תעודת הזהות הראשונה אשר הונפקה למדינה הנולדת על ידי דוד בן־גוריון בביטול "הספר הלבן" הבריטי?

ריבלין הבחין היטב כי ליכוד החברה בהרכבה החדש חייב לפסוח על הקיצונים בכל המחנות. אך הרוב בארבעה השבטים שמנה מעוניין ליצור מכנה משותף להתנהלות סולידית ומוסכמת על כולם. כיצד? זה הוויכוח שריבלין פתח אתמול ויימשך זמן רב, ואין כלל ביטחון כי יוכרע אלא יתנהל עד לנקודה של השלמה ופיוס, או חלילה פיצוץ רב־עוצמה.

כיצד משפיע הדבר על היישובים ביהודה ובשומרון? על האוכלוסייה הפלשתינית בו? דייה לצרה בשעתה. לפי ריבלין - ודווקא מפיו זה מעניין במיוחד - חיפוש הפתרון המאזן צריך להתחיל בישראל שבקו הירוק.