עַם הספר, בלי לעשות חשבון

לפני שנים אחדות, בתקופה שבה נאבקו מו"לים, סופרים ורשתותספריםסביב "חוק הספרים", ידם של המצדדים בחוק היתה על העליונה. חלפו השנים ופרספקטיבה נאותה יש בידינו לראות כיצד השפיע החוק הזה על ציבור הקוראים, על הסופרים ועל רשתות הספרים. התוצאה מאוד צפויה: ירידה במכירות, עלייה במחיר לספר. כולם יצאו נפסדים, למעט סופרי־על, אלה שהאגורה מצויה בכיסם.

בדרך לטסט? מעכשיו תשלמו פחות

בעיצומו של שבוע הספר נזכרתי בהערתה של עורכת ראשית באחת ההוצאות הגדולות במהלך הדיונים: מי שקונה ספרים במבצעי "4 במאה" חזקה עליו שיש בזה גזל כלשהו. גזלן אנוכי? בתקופה שלפני החוק לא היה מאושר ממני. כמי שמחזיק כמות של ארבע ספרות של ספרים בבית, הנה, לא רק שאחסוך בסעיף ההוצאה החודשי אלא גם אגדיל את כמות הספרים. שמחתי גברה שבעתיים מפני שצל צילו של ספק בדבר היותי גזלן בפוטנציה ייעלם לחלוטין, שהרי איש לא מנסה לגונבני לאור יום אלא ההפך - מרכולתם של סופרים צעירים וותיקים כאחד מוצעת לי במחיר שווה לכל נפש. החרתה־החזיקה אחריה חברת כנסת, אשר טוענת כי היחס לספר הנקנה במחיר של עגבנייה בשוק יהיה בהתאם. ולעומת זאת, ממשיכה הח"כית תומכת החוק, שאם מחירו של הספר יהיה גבוה מספיק, יהיה הספר מכובד כמו מוצג מוזיאוני. האמת, נתהפכו בי מעיי כמה פעמים מעוצמת ההסבר.

הכתבה הכי נקראת היום באתר: אנשי חתולים? כדאי שתיזהרו

מחיר נמוך, אומרים המצדדים בפיקוח על מחירי הספרים, מוזיל את ערכו האמנותי של הספר ומנתק את היצירה ממשמעותה הספרותית. אז לידיעת המקוננים על האפשרות שנבלמה באיבה, שאוכל להגדיל את מאגר הספרים, את מאגר הידע, את ההנאה שבקריאה, את הרחבת האופקים - הספרים הטובים ביותר, שאותם אני קורא פעם אחר פעם, ערכם הכספי לא היה גבוה. יתרה מכך, חלק לא מבוטל מהספרים אשר ברשותי נאספו בקרנות רחוב, חינם אין כסף. איזה עושר יש בהם, איזה מעוף בדמיון הכתיבה, במכמניה של השפה העברית הנפלאה, איזו נחת. לחשוב שעוד מאות אלפים נהנים מאותם ספרים במבצעי עגבנייה שכל כך מזלזלים בהם.

וכל זה למה? מפני שאני חונכתי וגדלתי על כך שסופר לא אמור לספור כסף. סופר אמור לספור כמה נשמות האיר מתרדמת הייאוש, כמה נפשות עינג לאור מנורת הלילה רגע לפני השינה. הוא אמור לספר את האמת בפרספקטיבה של דור או שניים, לעבור בין דרדקי ישראל ולספר להם אגדות חז"ל, להרביץ תורה בתלמידים שאינם יודעים קרוא וכתוב מפאת ההוראה העילגת של העברית. אבל הסופר וסניגוריו מחפשים את הכסף המובטח מהשלטון, שבדרך כלל הם מבקריו החריפים.

מישהו שכח שהוצאת ספרים היא עסק לכל דבר. תחרות היא נשמת אפה של התרבות החופשית. מוסד או מקדש, סופר או משורר החיים על קצבאות הממסד, ישבעו כסף וישכחו את מטרתם: הצגת מעלותיה ונקודות החושך של החברה שבה הם יושבים מתוך ראייה נשגבה של חזון, ולא דרך הסדק של הפרוטה.

הגיעה העת להודות בטעות ולבטל את חוק הספרים, שאינו אלא חוק פיקוח על המחשבה, חוק להגבלת העונג שבקריאה ובהרחבת הידע האנושי בכללותו.