שרב כבד, משני צידי המטבע

לפי הצפי של החזאיות ושל החזאים בטלוויזיה, השרב שנחת עלינו השבוע צפוי להישבר לקראת סוף השבוע. בינתיים, אלפי אנשים מסתובבים ברחובות כשהם נוטפים אגלי זיעה מאזורים בגוף שלא חשבנו שאפשר ומקטרים "יואו איזה חום!". בכל פעם שמגיע גל חום לישראל אנחנו מופתעים מחדש, כאילו הספורט הלאומי כאן הוא קפיצה בין קרחונים.

נכון, כל כך חם שאתמול הדייט שלי אסף אותי במשאית קירור, הביציות שלי כבר הפכו לחביתות והמזגן שלי התחיל הבוקר לעשן סיגריות רק כדי שאני אתן לו לצאת להפסקה. לשכירים שבכם לא ממש משנה מי משלם על המזגן במשרד. לעצמאים כמוני השבוע הזה הולך לעלות ביוקר. מצד שני, אף אחד לא רב איתי על הטמפרטורה של המזגן. ברוב מקומות העבודה הייתי נאלצת לשכנע עכשיו איזה גבר ש־18 מעלות זאת לא טמפרטורה סבירה לסביבת עבודה, אלא אם כן מדובר באבו כביר.

חוץ מהעובדה שאיאלץ כנראה למשכן החודש את הקטנוע שלי לטובת חברת החשמל וחוץ מהאיפור שנוזל, הפן שנמס והצלוליטיס שנחשף במלוא הדרו, בעיה נוספת בימי שרב היא הקושי לעשות ספורט בחוץ, או אפילו סתם לנשום בחוץ. אם בימים כתיקונם אני מצליחה לגרור את עצמי פעמיים בשבוע לחדר הכושר או לפארק, הרי בימי שרב אני פשוט בוהה בנעלי הספורט, מבטיחה לעצמי שבטח בעוד שעה יהיה יותר נעים, וככה עוד שעה ועוד שעה, ואז השעון מראה חצות ואני מבטיחה לעצמי שבטוח מחר יהיה יותר נעים לעשות ספורט, וככה עד נובמבר.

אבל אם נעזוב רגע את הקיטורים, יש לשרב גם כמה יתרונות בולטים. הראשון שבהם הוא שלאנשים קשה לריב. אם תשימו לב, לא שמענו ביומיים האחרונים על שום ישראלי מכוער. למי יש כוח לצעוק "תמכור לה שוקולד", הוא גם ככה כבר נמס.

• • •

יתרון נוסף הוא שבדרך כלל בחודש מאי מזג האוויר עדיין מתעתע, מה שאומר שאי אפשר להיות בים אחרי השעה חמש בערב כי מתחיל להיות קריר. העניין הוא שרוב האנשים רק יוצאים מהמשרד בשש בערב, ואם אתם עובדים בהיי־טק אז אף פעם. בעיתות שרב, לעומת זאת, שש בערב היא שעה מושלמת לעצור בחוף הים בדרך חזרה הביתה מהעבודה (אם אתם גרים בירושלים אתם מוזמנים לדלג לפסקה הבאה), לשחק מטקות או לצעוק על מישהו שמשחק מטקות, לצפות בשקיעה, לחזור הביתה ולחשוב "יואו איך בא לי להתאהב עכשיו".

הכי חשוב, אין על מכנסיים קצרים וכפכפים. לא מבינה אנשים שאומרים שהם אוהבים בגדים של חורף. סוודר מאנגורה מגרד לי כמו שמיכת סקאבייס צבאית וצמר רגיל סתם משמין. ועדיין לא דיברתי על תחושת הסרבול. בכל פעם שאני נכנסת לשירותים ציבוריים אני צריכה למצוא מקום לתלות את התיק, את המעיל, את הכפפות, את הצעיף, לעשות פיפי ואז להחזיר את התיק, את המעיל, את הכפפות ואת הצעיף, לצאת החוצה ואז לגלות שיש לי עוד פעם פיפי.

בקיצור, תגידו תודה שזה שרב ולא טורנדו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו