מדינה עם כתר

כבר 67 שנה שיש לנו מדינה, ומשום מה, זה עדיין נתפס כנס. הכיצד 67 שנה חלפו עברו להן, ועדיין עם גאה, זקוף קומה, מתקשה לעכל כי הדגל הזה הוא שלו. כי הדגל הזה הוא שלנו.

הקושי להאמין אולי נובע מההמתנה הארוכה? ואולי דווקא בגלל המכשולים הגדולים שהיו בדרך? או אולי זה המחיר הגבוה, המספר העצום של 23,320 חללים גיבורים, שמתעתע בנו בכל יום, לא רק ביום הזיכרון וביום ההולדת? או אולי דווקא הטפטוף היומיומי הזה, ששמו מסע דה־לגיטימציה למדינת ישראל, או חוסר ההכרה בזכותו של העם היהודי למדינה משלו מצד שכניה, שהופך כל יום עצמאות, ולמעשה כל יום כאן, ליום של חסד. הנה מספיק סיבות כדי ש־67 שנים אחרי עצמאות המדינה - כל יום עצמאות ייחשב בחזקת הגשמת חלום.

67 שנים עברו, והמדינה שלנו, בעלת האבנים המספרות את סיפורי אבותיה, מוצאת עצמה עדיין במצב אבסורדי של התגוננות והצטדקות כאילו לבריטים, לטורקים, לשנהבים ולמלזים יש זכות לדגל - ורק הדגל שלנו זקוק לעורך דין צמוד.

אחרי 67 שנים הגיע הזמן שמדינה בעלת כל כך הרבה אבני חן, מדינה עם אבני חושן, תפסיק להתבונן לצדדים, לפחד מהצונאמי המתקרב (מתי הוא לא התקרב?), ותתפעל דווקא מבבואתה המשתקפת במראה עם כתר לראשה.

67 הוא כבר לא גיל צעיר לאדם, אבל מדינה בגיל הזה היא עדיין בחזקת ילד. רק 67 שנים עברו וכמה מצפים מה"ילד"? המציאות הקשה ביגרה את ארצנו האהובה מהר פי כמה, אלא שמדינתנו פיתחה קמטים, שלא רק לא כיערו אותה אלא העצימו את יופייה עוד יותר.

הגיע הזמן שנקלוט כי יש חלום ויש מציאות, ובדגל שלנו טבועים השניים. יכול להיות שלנינים שלנו יהיה קצת יותר טבעי לציין את יום העצמאות. יכול להיות. ויכול גם להיות שלא. מאוד יכול להיות שלא. יש להניח שהייחודיות שלנו היא חלק מהמסורת.

אבל דבר אחד בטוח - הם וניניהם, והנינים שלהם, ימשיכו בדיוק כמונו לנופף בגאווה בדגל כי

"אין לי ארץ אחרת,

גם אם אדמתי בוערת,

רק מילה בעברית חוזרת

אל עורקיי,

אל נשמתי,

בגוף כואב, בלב רעב,

כאן הוא ביתי".

מי שלא הבין זאת אחרי 67 שנה, כנראה לא יבין זאת אף פעם. אנחנו, להבדיל, כבר 67 שנה בכל יום עצמאות מניחים על ראשה כתר.