מנהג חדש בא למדינה, להסתייג מדפוסי האבל על מותם של יותר מ־23 אלף ישראלים במערכות האומה. זה חיבור בין חוקרים בתום לב וכמה רעי לב המבקשים להוציא שם רע להגנה הלאומית על הריבונות, ובנוסף ומי שכואבים את האובדן עד כי מוכנים (וזה טבעי) להיתפס להשקפה שאפשר היה אחרת. כולם מציבים סימן שאלה מעל למסורת ההתייחדות עם מי שלא חזרו משדות הקרב, או נפלו בידי רוצחים טרוריסטים.
לא כן. סביר להניח כי מלכתחילה לא היה בידי קברניטי המדינה מתווה לאבל הלאומי. דברים אירעו מעצמם. מה ידוע על החלטתו של דוד בן־גוריון לכנס את יצירות הנופלים במלחמת השחרור ב"גווילי אש"? על המהלך הסמלי, שאין נבון ממנו אף שהוא מעלה את חמתם של חלק מהעוסקים בנושא ההנצחה, לקיים את הטקס המרכזי ברחבת הכותל המערבי? הרי הכל היה נראה אחרת אלמלא מלחמת ששת הימים ב־67' שמימשה את "עומדות היו רגלינו בשערייך" שהנחיל דוד המלך לכל הדורות.
האופנה האחרונה היא לטעון כאילו יש בארץ מגמת "התקרבנות"; כאילו יש הורים שכולים אשר פרשת העקדה מנחה אותם ביחסם לאסון שפקד אותם. הבל, היכרתי שורה של משפחות שכולות אשר איבדו את יקיריהן - אב, בעל, בן - במערכה להציל את ירושלים בעבור העם היהודי. הן במלחמת העצמאות ב־48' והן בששת הימים, ולא מצאתי אחת שהתקרבה לתיאור זה. אך היו רבות שנשכו שפתיים בכאב וביטאו את השקפת האמת כי אי אפשר היה אחרת. כמעט תמיד.
הלילה תחל ישראל בהרכנת ראשה ולמשך יממה תמימה היא כמו תשב שבעה על טובי בניה - יהודים ואחרים - ששילמו את המחיר. זה אבל ייחודי, אולי אין כמותו בעולם כולו, מין כיבוד ההתייחדות של הפרט עם זכר קרובו לצד כאב אמיתי ולא מעושה של אזרחים מחוץ למשפחה המתבוננים כמכושפים ברשימות הנופלים, וחשים כי הם עצם מעצמם, בשר מבשרם.
נכון, יש המבקשים לשנות ולסטות ולהוסיף ולגרוע, אבל אין אמיתי וכואב וצובט את הלב ומזיל דמעה יותר מן הראשוני, השורשי.
כמו בשירו של חיים גורי: "הרעות, כנערייך כולם/ שוב בשמך נחייך ונלכה/ כי רעים שנפלו על חרבם/ את חייך הותירו לזכר". לעד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו