והחיטה צומחת שוב: בין זיכרון לעצמאות

מלחמת יום הכיפורים, לפני 42 שנה, יצרה רעידת אדמה נוראה עבור החברה הישראלית. ואולם בקיבוץ בית השיטה האדמה רעדה בעוצמה חזקה במיוחד. במלחמה זו נהרגו 11 מחברי הקיבוץ. המציאות הכואבת הזו הובילה את החברים לחפש משמעות. מתוך המסע הזה נוצר השיר "החיטה צומחת שוב", שכתבה דורית צמרת, חברת קיבוץ בית השיטה. אצטט את הבית הראשון והאחרון: "שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף וחרובים וזית וגלבוע - ואל ערבו העמק נאסף ביופי שעוד לא היה כמוהו... הן זה אותו העמק, הן זה אותו הבית, אבל אתם הן לא תוכלו לשוב. ואיך קרה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין שהחיטה צומחת שוב".

בשיר מביעה דורית את תחושותיה המורכבות בנפול יקירי הקיבוץ. היא משקיפה מחלון ביתה אל האדמה השלווה ובאותו זמן מתייסרת מאובדן הבנים הקבורים בה. החיטה משקפת את החיים ומוריקה מחדש, וכך הוא העולם שמוסיף ומתברך, שכן ההמשכיות חזקה יותר מכל. העמק והבית הם עוגנים להמשך ואיתם השדות, העיט והחיטה, שהופיעו בעבר ויופיעו בעתיד. יש למזג בין הכאב לחיים, בין החיילים שאינם לבין החיטה הצומחת שוב.

השיר משקף את המעבר שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. תפקידנו להתבונן בטבע המתחדש, שמתהדר בבגדיו החדשים, להתבונן על החיטה שאינה יכולה להרשות לעצמה להפסיק להופיע, שכן היא תמשיך להיות דשנה, איתנה ותצמח שוב. כך גם אנחנו צומחים מחדש, ממשיכים ומקימים משפחות בזכותם של הנופלים. זה העומק שבסמיכות שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. בחזון העצמות היבשות אומר הנביא יחזקאל: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם" ועד "וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם". מחד גיסא, עצמות יבשות, של מי שהיה ואיננו. מאידך גיסא, בשר וחיות, של מי שהיה והינו. כך הוא החיבור הטבעי שבין יום הזיכרון ליום העצמאות. אי אפשר להשאיר את יום הזיכרון רק כיום אבל, אלא נדרשים אנו לסמוך אליו יום, שבו אנו מצדיעים לנופלים ומבקשים לומר להם יש צידוק, יש מדינה, שנקבצו אליה מכל כנפות תבל.

השנה שדות החיטה קיבלו משמעות נוספת. חווינו מלחמה של ממש - צוק איתן באזור הדרום, וכל השדות התמלאו בחולות ובאבק מהכלים הכבדים שנסעו לאורכם ולרוחבם בעת הכניסה לעזה והיציאה ממנה. במהלך החורף הרעיף עלינו הקב"ה גשמי ברכה, ואותם שדות שהתמלאו בחולות הורטבו בגשמים וחזרו להיות ירוקים והחיטה צומחת שוב.

ברגע החיבור בין זיכרון לתודה בו בזמן שנאספות הדמעות הזולגות מהעיניים, מבקשים אנו להודות להקב"ה על תקומתה של מדינת ישראל, ולבקש שישלח רפואה שלמה לפצועי המלחמות ויזכנו לא רק לשבו בנים לגבולם אלא לשבו בנים מגבולם לשעה של "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". אף על פי שהרגע הזה נראה רחוק לא נפסיק לסיים את תפילותינו בחשובה שבכולם: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן".