פינת פספוסים מורחבת

1. טכנית, האירוע הספורטיבי שנערך אתמול וזכה לכינוי גמר גביע המדינה לנשים בכדורסל נחשב על פי כל הפרמטרים האובייקטיביים כמשחק כדורסל. אבל, אסתטית, כחוויית צפייה, זה היה נראה כמו התקף אפילפטי המוני, עם הבזקים רנדומליים ונטולי הקשר של סינדרום טורט קבוצתיים, בניסיונות של השחקניות ששוטטו על המגרש להבקיע את הטבעת.

הרבע הראשון, למשל, נגמר בתוצאה האסטרונומית 4:6 לטובת בנות הרצליה, לאחר ריצת 0:2 מטורפת של רמת השרון. מה שנקרא, מיני מומנטום. אם כדורסל הנשים מחפש את דרכו חזרה אל לב השיח הספורטיבי הציבורי, המשחק אתמול עשה לו שירות דוב, בתצוגה שמרבית הצופים בה העדיפו להיחנק בטלפיו של גריזלי, מאשר להמשיך לצפות במשחק שיכול היה לנפק מאתיים עונות לפינת פספוסי האן.בי.אי של שאקיל אוניל (shaqtin a fool). ואז, בתחילת הרבע הרביעי, במצב של 32:34 להרצליה, הגיע האיום האמיתי, שהוכיח שפוטנציאלית אין תהום עמוקה מספיק להכיל את האימה, כשמורן ברק אמרה בשידור שיש סיכוי שהמשחק ייכנס להארכה. באותם רגעים היינו מוכנים שציפי לבני, שחקנית לשעבר באליצור ת"א, תיכנס לרוטציה של אחת הקבוצות, זו שתבטיח לה יותר דקות משחק כמובן, ותדאג לחרב את העניין. אבל מה ללבני ולרוטציה ולעמידה במילה. לו יכלה, היתה מנתקת את מיתרי הקול של עדני דגן ומשתילה אותם בגרונו של בוז'י הרצוג, אבל לאחר שנתקעה כעצם בגרונו, אין שם יותר מדי מקום. בכל מקרה, אחרי תפילות לבראשידה אלוהים, הרצליה ורמת השרון, שתי ערים שכל מה שמפריד ביניהן הוא עסקת נדל"ן קטנה, מנעו מאיתנו את המראות העוד יותר קשים.

2. אבל מה אכפת לגלעד כץ, יש לו תואר מתחת לחגורה, והוא נראה כמו עוד רכז לשעבר שהופך למאמן ראוי, אולי אף טיפה מפוספס.

3. באשדוד מגרדות בראש בתהייה איך הפסידו לרמת השרון בחצי הגמר. עדני דגן, שעם אלי רבי, עדן ענבר וטל נתן מהווה חלק מרכזי בעמוד השידרה של מאמני הענף בארץ, העביר אתמול פסקי זמן מלאים בטרוניות לא קונסטרוקטיביות, שנתקלו בחומת עיניים חלולות של שחקניותיו. נדמה שכדי לנסות לקבל תגובה חיובית יותר, היה מקום להכיל את התצוגה החלשה ולנסות לתת לה פתרונות טקטיים במקום גערות בריטוניות. אבל הרקורד של דגן עם שמונה גביעים בתשעה גמרים הוא נתון שאי אפשר להתווכח איתו, והשחקניות אתמול היו קרובות לנתון הזה רק בקטגוריית תשעה קבין של כדורסל רע יש בעולם, שמונה מהם ראינו אתמול.