החלטות גורליות מתקבלות - בלי קשר לעמדות בכירים

הרמטכ"ל היוצא בני גנץ הצטרף אמש בתוכנית "עובדה" של ד"ר אילנה דיין לבעלי התפקידים הבכירים במערכת הביטחון אשר חיוו בפומבי את דעתם על התוכניות לתקיפה ישראלית באיראן. בלשון עדינה משהו, אבל מוקדם מדי, הצטרף גנץ אל מאיר דגן ויובל דיסקין, שהתנסחו בבוטות נגד פגיעה ישראלית במתקני הגרעין של האייתוללות (גבי אשכנזי היה עימם במתינות).

אין חידוש בדעה, שהתבטאויות בעלי התפקידים הכבידו על המאמץ הישראלי להביא את העולם להטיל סנקציות ועיצומים על איראן. סנקציות אלה, שעתידן עומד עתה במרכז המחלוקת בין הממשל האמריקני לבין ישראל, באו לאוויר העולם בזכות האיום שצה"ל יתקוף. המערב נבהל והטיל סנקציות.

היו בממשלה בכירים שחששו כי בנימין נתניהו ואהוד ברק דוחפים לפעולה צבאית, והיו מי שטענו בהסתמך על אישיותם כי כוונתם מסתכמת בדרבון העולם להטיל סנקציות, כפי שאכן אירע. המציאות הוכיחה.

רק שחשוב להבהיר כי הדברים אינם "שחור" ו"לבן", ודגן ודיסקין ואשכנזי וגנץ מייחסים לעמדתם חשיבות רבה מכפי שבמציאות. הדבר מצריך לעמוד מקרוב אחרי הדינמיקה של קבלת החלטות. התיאור הדרמטי והאותנטי בנושא זה מצוי בספרו של רוברט (בובי) קנדי - אחיו של הנשיא - שתיאר בספרו "Thirteen Days" את ההתחבטות האמריקנית בעת משבר הטילים בקובה, 1962.

הנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי תבע להוציא מקובה טילים שהחדירה בריה"מ לאי שבשליטת פידל קסטרו. הוא רצה גם למנוע מלחמת עולם. מהספר עולה שבתהליך קבלת ההחלטות האינסופיות לא היה כמעט מי בצמרת הממשל שלא שינה את דעתו וחזר בו, ושוב שינה ושוב חזר בו. כך מתקבלות החלטות רציניות בנושאים גורליים.

לכן תחושת היחיד בקבוצת הצמרת כאילו הוא עשה היסטוריה ותיעל אותה וניווט אותה, אין לה על מה לסמוך. חלקו בהכרעה זעיר מכפי שהוא מייחס לעצמו. כחלקו של כל משתתף. גם הפרוטוקולים שיגלו כי נתניהו וברק - כל אחד בנפרד - היו בעד ונגד תקיפה, אינם מעידים ולא כלום. למרות שנמנעו מכך אין ספק שהירהרו בשיגור המטוסים (מצב שלא התקיים, כעדותו של גנץ).

ההימנעות מתקיפה תירשם על שמם. רק ההיסטוריה - ולא כל מי שדמיין כי היטה את ליבם בחדר סגור - תשפוט אם נהגו נכון או שגו.