למה אנחנו לא זוכים באוסקר?

מששקע אבק הכוכבים של טקס האוסקר, שוב נותרנו מאוכזבים מכך שהנציג הלא רשמי של ישראל - הסרט הקצר "איה" של הבמאים מיכל ברזיס ועודד בן־נון, ושעם מפיקיו נמנית יעל אבקסיס - לא הצליח להביא את הפסלון לארץ הקודש. מעבר לכך, העובדה שפולין זכתה לראשונה בתולדותיה בפרס, על הסרט "אידה", לאחר עשר פעמים שבהן היתה מועמדת, מעבירה לישראל את השיא השלילי המפוקפק של המדינה עם הכי הרבה מועמדויות בהיסטוריה של האוסקר ללא זכייה אחת.

וזה לא שאין מומנטום. בשבע השנים האחרונות היו לנו ארבעה מועמדים: "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, "עג'מי" של ירון שני וסכנדר קובטי ו"בופור" ו"הערת שוליים" של יוסף סידר. אבל כאילו המורל לא היה בשפל דיו, הרי בפעם האחרונה עם "הערת שוליים", לפני שלוש שנים, עוד הפסדנו לסרט מאיראן בתקופה שבה אחמדינג'אד הרעיף איומים על ישראל. גם מעבר לנציגות לאומית פורמלית, השנה היה "איה" מועמד בקטגוריית הסרט הקצר ולפני שנתיים היו "שומרי הסף" ו"חמש מצלמות שבורות" מועמדים יחד בקטגוריית הסרט התיעודי.

בארץ כבר רגילים להתחבט בתהייה אם הסרט שנשלח ידבר לקהל בינלאומי, עת הוא זוכה בפרס אופיר ונשלח אוטומטית לאקדמיה האמריקנית; האם זה סרט שמציג את ישראל באור חיובי, מוציא אותנו טוב מבחינת הסכסוך באזור, ואולי יש יותר מדי אנקדוטות מקומיות שלא יצלחו את משוכת התרגום? והאם זה משנה? הרי ממילא כל העולם אנטישמי...

אבל רגע, האוסקר מתקיים כבר 87 שנה בהוליווד, שלפי כל השמועות נשלטת כל השנים בידי בעלי כוח יהודים בדרך כלל אוהדי ישראל?

אלא שלפי מה שמספרים בחדרי חדרים כמה מהנציגים הישראלים שהגיעו למעמד של מועמדות לאוסקר, אותם בעלי כוח לא ממש ששים לתת כתף. שלא יהיו ספקות: כל פמליה ממוצעת של מדינה זרה זוכה לחיבוק מהנציגות הרשמית של המדינה, יש מי שנרתם לארח הקרנה לעידוד הצפייה בסרט המועמד, ואפילו יזרקו מילה טובה לכלי התקשורת כדי להביע סולידריות נטולת אינטרס. אחרי הכל, האוסקר, בין שיודו בזה ובין שלא, נשען על קמפיינים של כל הנפשות הפועלות. ככל שתקדם את עצמך, כך תזכה לתשומת לב וסיכוייך ישתפרו. אין מנוס.

אבל מצד שני, כנראה אנחנו עוד רחוקים מהמתכון לזכייה. מה שבטוח זה שצריך הרבה מאוד מזל וקשרים, בלי קשר לתוכן הסרט. וכמאמר הקלישאה הידועה - זה כבוד רק להיות מועמד. אבל זירקו כבר עצם, אקדמיה.