כשהיוצר "ימני", הרבה יותר קל לפסול

שומו שמיים. היצירה הישראלית, שלא לומר התרבות הישראלית כולה, הידועה בפתיחות ובפלורליזם של דעות (לכאורה, כמובן), ניצבת בפני "שבר גדול" של "סתימת פיות על רקע פוליטי". בשעת כתיבת דברים אלה, הכותרות מבשרות כי "קיים חשש לביטול פרס ישראל בספרות", שלדברי "בכיר" במשרד החינוך, "זוהם בגוונים פוליטיים". שישה שופטים ומועמד אחד לפרס פרשו, כמחאה על פיטוריהם של חברי ועדת הפרס, פרופ' אריאל הירשפלד ופרופ' אבנר הולצמן.

מה יש להגיד. זעקת הקוזאק הנגזל. לא צריך להתאמץ כדי להיזכר בסיפורו של הזמר אריאל זילבר, שממש לפני שנה, בינואר 2014, הוכרז כזוכה בפרס מפעל חיים של אקו"ם לשנת 2013. "יצירותיו של זילבר", כתבו השופטים בנימוקיהם, "בולטות במקוריותן ובחדשנותן, תוך שהוא משלב אלמנטים אתניים וסגנונות מוסיקליים חדשים. ניכר כי זילבר הגדיר מחדש את המיינסטרים כשהוא מקרב את השוליים למרכז". ראוי? ובכן, השופטים חשבו שהוא ראוי.

אבל לאקו"ם הספיקה ביקורת חריפה מ"משטרת המחשבות" של השמאל על עמדותיו הפוליטיות של זילבר, כדי לשנות את הפרס מ"מפעל חיים" ל"פרס על תרומתו למוסיקה". זילבר התבטא בצורה אולי חריפה מדי על הערבים ועל כמה נושאים נוספים, אבל לבטח לא היתה בדבריו חריגה מהבעת דעה לגיטימית בשיח הנאור (לכאורה, מובן שלכאורה), שיוצא חוצץ נגד סתימת פיות. האם התבטאויותיו הפכו את יצירתו המוסיקלית הייחודית לראויה פחות? ברור שלא. אבל פרופ' הירשפלד וציפי לבני לא נזעקו להגן אז על חופש הביטוי. גם פרופ' ישראל אומן, זוכה פרס נובל, שהיה מועמד לקבלת "דוקטור לשם כבוד" מאוניברסיטת חיפה, נפסל לפני קצת יותר משנה על ידי הוועד המנהל של אוניברסיטת חיפה בגלל דעותיו הפוליטיות, שבאו לביטוי, כפי שדלף משולחן הוועד המנהל, באמירה שסביב כפרי הערבים ראוי, לביטחוננו, לבנות גדרות. אז נפסל. אז מה כבר קרה?

לא מדובר כאן על סיפור אלטלנה או האצ"ל, שלא היה להם ביטוי - בין שהיסטורי ובין שספרותי - בנרטיב התרבותי הישראלי במשך עשרות שנים. ולא מדובר על הקליקה של "קול ישראל", בשבתה כמחלקה במשרד ראש הממשלה של מפא"י ההיסטורית, שקבעה את מי ישמעו ("אנשינו") ואת מי לא ישמיעו (לא מ"אנשינו"). אנחנו מדברים על כאן ועכשיו. על הקלות הבלתי נסבלת שבה אפשר עדיין לפסול אדם שמביע דעות "ימניות", ולהפוך אותו מייד לגזען שעצם קיומו הוא סכנה לציבור, או הזוי, שאין לייחס חשיבות לדעותיו. אבל להתבטא בעד סרבנות ולפסול אמנות שדעות יוצריה ימניות, כפי שעשה פרופ' הירשפלד – זה ממש פוליטיקלי קורקט. אז מה אם סרבנות היא מחוץ לחוק? יגלגלו "הנאורים" את עיניהם, בגלל זה פוסלים בן אדם מלשפוט בפרס הבכיר ביותר בישראל לספרות?

צבועים, נמאסתם. התרבות הישראלית היא של כולנו. לא שלכם.