נסתפק בהשראה

התרומה של ספורטאים לחברה יכולה להיות עצומה, כי לספורטאים אין רק חשיפה במובן של רייטינג. אצל ספורטאי אנחנו מקבלים חשיפה רגשית, רואים אותו מוביל אנשים, מתייחס ליריבים ומגיב להפסד.

הוא יכול לקחת את התכונות הללו אל מחוץ למגרש הספורטיבי. הוא יכול לעורר השראה.

לעיתים תפקידו להיות פשוט סמל. כפי שהיה ג'קי רובינסון כשחקן השחור הראשון בבייסבול האמריקני. סמל שיכול גם להתפוגג - הנבחרת הצרפתית אלופת העולם של 1998 סימלה עתיד של הרמוניה שמתקשה להתרחש בפועל. זה יכול להגיע גם לפוליטיקה קיצונית כמו מוחמד עלי.

בדורנו הם מתרחקים ממחלוקת אבל עדיין עושים. כמו מג'יק ג'ונסון במאבק באיידס ובשיקום אזורים עניים, או דידייה דרוגבה שהביא לסיום מלחמת אזרחים בחוף השנהב.

כיום, כשלאנס ארמסטרונג משוקץ בגלל רמאותו הספורטיבית, ראוי להזכיר את השינוי שהביא למיליונים חולים בסרטן.

אלי אוחנה - גדול הכדורגלנים הישראלים שראיתי - מעולם לא נשא שום דגל. אימן, פירשן ובאופן כללי הציבוריות פינקה אותו, ובצדק! הציבוריות צריכה לפנק מדי כמה שנים כדורגלני ענק.

הוא לא זה שפתר את בעיית בית"ר ירושלים והכדורגלן הערבי, אבל בוודאי לא היה גזען. בקבוצות ובנבחרות שאימן שיחקו ערבים. הוא פשוט לא לקח על עצמו את העניין, שזה גם בסדר. מי שלא רוצה להסתבך בדברים כאלו - גם כן זכותו. גם לא ידוע על איזו פעילות משמעותית עקבית אחרת שלו מחוץ למגרש.

מאמן עצום הוא לא היה. לא הניע תהליכים או יצר שינויים או העמיד דורות שחקנים. זה גם בסדר. ידוע שיש קשר מועט בין יכולת כשחקן לכזו של מאמן.

הוא בעיקר היה בטלוויזיה, לא טוב במיוחד, בוודאי לא הגרוע ביותר שם.היה בטלוויזיה. האמת? זה פחות או יותר מה שצריך כדי להיות בכנסת במאה ה־21.