ישראל ממשיכה לאבד מכרים ותיקים
, עודכן
קשה להגיד שההפיכה המצרית השנייה אתמול, בתוך שנה וחצי, באמת מפתיעה. כמו בתסריט כתוב מראש הדיחו האחים המוסלמים, בדמותו של נציגם, הנשיא מוחמד מורסי, את הצבא ושמו סוף לשלטון הדו-ראשי במצרים - שלטון האחים והמועצה הצבאית העליונה. מורסי מרגיש כל כך בטוח בעצמו, שהוא אף ביטל את התיקון לחוקה שעליו החליטה המועצה הצבאית ואשר העניק לה את רוב סמכויות המדינה. הכול צפוי. אבל מפחיד כמה שהכל קורה כל כך מהר. ותהליך השלום עם ישראל? תחילה הוא איבד את מובארק. עכשיו את הצבא. כל שנותר לתהליך השלום החשוב כל כך אסטרטגית הוא להסתמך על האחים המוסלמים. זה לא מריח טוב.
הכל היה שקוף: תחילה שיתוף הפעולה ההדוק בין שני הכוחות הגדולים במדינה, הצבא והאחים המוסלמים, שהתאחדו למרות התיעוב ההיסטורי ביניהם כדי להדיח את הצעירים הליברלים, גיבורי תחריר. היה ברור שלא מדובר בקואליציה טבעית. היה ברור כי בעקבות אותו עימות יהיה קרב משקל כבד ביניהם כדי לקבוע סופית מי בעל הבית. הפיגוע בשבוע שעבר בסיני נתן לאחים המוסלמים הזדמנות לא רק לנקות את סיני מטרור, אלא גם "לנקות" את מוקדי הכוח בקהיר מהצבא, כולל מטנטאווי בן ה-76, שהיה יציב כמו פירמידה במשרד ההגנה מאז 1991. היה ברור שכשיגיע יום ההתנגשות בין שני הטיטאנים תהיה ידם של האחים על העליונה: יש להם הרחוב, וושינגטון (דמוקרטיה) ובעיקר הקרדיביליות שהעניקו להם הבחירות לפרלמנט ולנשיאות. מורסי התבונן ימינה, התבונן שמאלה וירא כי טוב.
ביקרתי יותר מפעם במצרים של 2011. השליטה של האחים עברה מהשכונות לכלל הערים. לא ברור אם הם יודעים לנהל מדינה, אבל כאשר נשיא ארה"ב מעניק לך רוח גב והאזרחים משלשלים את הפתק שלך בקלפי - אין לך סיבה לנהל מדינה עם גנרלים. זה הרי לא דמוקרטי. מורסי קולט מהר.
כמה דיברו איתנו על טורקיה מאז תחילת ההתקוממות הערבית, והכוונה כמובן לדמוקרטיה שהיא אפשרית על אדמת איסלאם. אבל כמה נכונה דווקא היום ההשוואה, כשמפלגה איסלאמית, כמו בטורקיה, ידעה לסרס את הצבא. במקרה של אנקרה היה הצבא ערובה לדמוקרטיה וגם לקשר הטוב עם ישראל. בהקשר המצרי, קשה להגיד שהצבא הוא ערובה לדמוקרטיה, אבל כשהוא ריבון הוא לפחות תעודת ביטוח לשלום.
הצעד של מורסי הוא יותר מדרמטי. הוא הדיח את טנטאווי, ראש המועצה הצבאית, כדי לשים סוף לשלטון התאומים. אבל מורסי הגדיל לעשות: הוא גם הדיח את הרמטכ"ל סאמי ענאן, שרבים במצרים ראו בו האיש המתאים לרשת את מובארק. אם נוסיף את ההדחה של ראש המודיעין מוראד מוואפי, נבחין עד כמה ממשיכה ישראל לאבד מכרים ותיקים במצרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנובועז ביסמוט
כיהן כעורך הראשי של "ישראל היום" מ-2017 ועד ינואר 2022. החל את דרכו העיתונאית ב-1983 בעיתון מעריב ככתב ספורט, ובתפקידי כתיבה ועריכה במדור הכלכלה. בהמשך שימש שליח מעריב בפריז. בשנים 2004-1990 היה שליח ידיעות אחרונות בפריז. ב-2008 הצטרף ל"ישראל היום", ושימש עורך חדשות החוץ ופרשן. במהלך השנים דיווח ממדינות רבות שעימן אין לישראל יחסים דיפלומטיים, ובהן איראן, סוריה, תוניסיה, לוב, תימן ועיראק. ב-1993 ביקר ברפובליקה האסלאמית של איראן, והיה לעיתונאי הישראלי הראשון שביקר במדינה מאז ההפיכה ב-1979. במהלך ביקורו בעיראק ב-2003, נעצר על ידי הכוחות האמריקניים בחשד לריגול, והוא הוחזק במעצר. כיהן כשגריר ישראל במאוריטניה בשנים 2008-2004. ב-2012 יצא ספרו "עובר כל גבול", העוסק בביקוריו במדינות מוסלמיות ובמפגשיו עם מנהיגיהן. בעל שני תוארי מוסמך מאוניברסיטת סורבון שבפריז. נשוי בשלישית ואב לארבעה. אוהד שרוף של ליברפול.
