הדו"חות על עוני, המטרה - פוליטית

דו"ח חדש הצטרף לזרם הדו"חות שמציין בסוף שנה שמצבנו קשה להחריד. הפעם ממכון "אדווה". וכמו בקודמיו, הדו"ח של מכון טאוב והדו"ח השנתי של המוסד לביטוח לאומי, יש בו גישה שנועדה כנראה לשרת השקפת עולם פוליטית מאוד ספציפית. הוא מייצר גם כמה נוספים.

נתחיל בעניין הגיאוגרפיה. "הישראלים אוהבים למצב עצמם כחלק ממערב אירופה", טוענים מחברי הדו"ח. ומייד מציין שבמרבית המדדים החברתיים והכלכליים "אנו ממוקמים בשוליים המזרחיים והדרומיים של היבשת". רגע, דרום היבשת הוא לא גם במערב אירופה? דרום? אין מדינות בדרום אירופה שממוקמות במערב? דווקא יש. ספרד, למשל. גם יוון ממוקמת בדרום ואולי אפילו במזרח, למרות שלא נחשבה מעולם למזרח אירופה. נכון, אנחנו לא ממוקמים בצפון מערב אירופה. יש לאן לשאוף. אבל כאן אנו מגיעים, איך לא, לשיעור העוני.

היינו מצפים שאחרי דו"ח העוני, שהראה על שיפור מרשים ב־2013, קיטון של עשרות אלפי איש שיצאו ממעגל העוני, היינו מקבלים איזושהי התייחסות מינימלית שתחדש במשהו את השיח. כמובן, שאין.

לדברי ד"ר מיכאל שראל, כלכלן בעל שם ששימש עד לאחרונה ככלכלן הראשי של האוצר, מגמת השיפור בעוני בישראל היא עקבית ומתמשכת. אבל על זה לא תשמעו מהדו"חות המוטים ובוודאי שלא ממרבית כלי התקשורת. התוצאה רעה לעניים.

ברור שיש עוני בישראל, אבל הוא הולך ופוחת זה כמה שנים. צריך ללמוד מדוע שיעור העוני יורד, ולי יש תיאוריה רדיקלית: משום שהאבטלה נמוכה ושיעור המשתתפים בכוח התעסוקה גדל. רק מיעוט קטן ממשקי הבית שבהם שני בני הזוג עובדים נמצא מתחת לקו העוני.

טענה אחרת מגיעה מהמישור הפוליטי. מחברי הדו"ח טוענים כי "ישראל אינה ממצה את פוטנציאל הצמיחה שלה בין השאר בגלל היעדר הסדר מדיני עם הפלשתינים". בין היתר מצוינת מלחמת לבנון השנייה (2006), שלא קשורה בהסדר עם הפלשתינים. והרי אפשר לטעון בדיוק ההפך, ולהגיד שבגלל הניסיונות החוזרים לייצר הסדר עם הפלשתינים, החל בשנות ה־90 ותהליך אוסלו וכלה בהתנתקות מרצועת עזה, נוצר מירוץ חימוש עם הפלשתינים שהוביל לסכסוכים תכופים.

הטענה הימנית תטען שדווקא הרצון לייצר הסדר מדיני מהסכמי אוסלו עולה לישראל מיליארדים רבים באובדן בנפש וכמובן שגם בתוצר. וישראל צמחה בשיעור מרשים ביותר בחלק מהשנים האחרונות. אבל גם זה כמובן ייחשב לבעיה חברתית. כי העשירים צמחו יותר. זה הרי מעצבן את מחברי הדו"חות.

הדו"חות המוטים של מכוני השמאל הכלכלי לא מייצרים תמונה קוהרנטית אלא מנסים לדחוף את הציבור אל מחוזות פוליטיים תחת מסווה של מחקר אקדמי. חבל; זה רע לעניים.