חמאס בירכו ראשונים

84 שנים נדרשו לאחים המוסלמים במצרים כדי להגשים את חזונו של האימאם חסן אל-בנא, שייסד את התנועה ב-1928, להדיח את השלטון הקיים ולהשתלט על מצרים, "אמו של העולם" (אום אל-דוניא). חתיכת זמן.

לעומת זאת, רק שנה וחצי (!) נדרשו לאחים כדי להשתלט על אותה מצרים מרגע הדחתו של הנשיא חוסני מובארק ב-11 בפברואר 2011 בעקבות מהפכת תחריר. מצרים הלכה בעקבותיה של תוניסיה במהפכה, גם בבחירות, וצבעה עצמה בירוק - צבע האיסלאם. זה היה כל כך צפוי, אבל לא בטוח שבמהירות כזאת.

לאחים המוסלמים היה נתח גדול בעוגה המצרית עוד לפני המהפכה. הכפרים, שכונות העוני (42 אחוזים מהאוכלוסייה חיים מפחות משני דולרים ביום), תחום הרווחה וכמובן, גם המסגדים היו שלהם.

המהפכה הולידה בתחילה בחירות דמוקרטיות, שהעניקו לאחים רוב בפרלמנט ושליטה במועצת החוקה. אבל עם האוכל בא התיאבון, והקלות הבלתי נסבלת של הניצחון גרמה להם לחזור בהם מהבטחתם שלא להריץ מועמד לנשיאות. הפיתוי היה גדול מדי מאחר שהניצחון היה מובטח. הזדמנות טובה מבחינתם גם לקבל נתח מהעוגה הכלכלית, הבאה מן הסתם עם השלטון.

הצבא אמנם התערב: תחילה הוא פסל את המועמד הראשון של האחים, לאחר מכן סירס את סמכויותיו של הנשיא הנבחר ולבסוף דחה את פרסום המנצח. אבל האחים מילאו את הכיכר במאות אלפי מפגינים והציבו לצבא אולטימטום: מוחמד מורסי או אי יציבות במצרים. המועצה הצבאית העדיפה להתמקח עם האחים כל עוד יכלה.

ניצחונו של מורסי אינו מסיים כעת את שלטון הצבא במצרים, אבל מכרסם מאוד בעוצמתו. צריך להמתין ולראות כיצד יתפתחו הדברים. מורסי מקבל את הנשיאות בלי פרלמנט, בלי שליטה על מועצת החוקה ובעיקר עם מועמד לראשות הממשלה שצפוי להיות מועמד של פשרה (מוחמד אל-בראדעי-). גם האתגרים הניצבים לפניו רחוקים מלהיות פשוטים (בעיקר כלכליים). אבל אתמול נפל דבר במצרים: הסיוט של המערב עד לפני שנתיים הפך - בשם הדמוקרטיה - לעובדה מוגמרת. סכר אסואן נפרץ פוליטית. הצבא והאחים, שהאמון ביניהם הוא אפסי, חייבים לעבוד יחד. האחים יודעים שהם לא יכולים היום ללא הצבא, ואילו הצבא יודע שהוא כבר הפסיד את הרחוב. שני הכוחות האלה ישלטו יד ביד, עד שנגיע לשלב הבלתי נמנע של כיפוף ידיים.

תוצאות הבחירות כפי שפורסמו אתמול מוכיחות כי לא הכל "ירוק" אצל שכנתנו מדרום. הקולות התחלקו כמעט חצי-חצי. אם נתחשב בעובדה שרק מחצית מהמצרים השתתפו בבחירות, נקבל שרבע מהאוכלוסייה רוצה מצרים אחרת. השאלה הגדולה היא כיצד מתכוונים האחים המוסלמים להתחשב בכמיהות של המנוצחים, בשאיפות של הליברלים וברצונות של הקופטים.

בחמאס מיהרו לברך את הנשיא החדש. בתוך שנה וחצי נפטרה התנועה הקיצונית משנוא נפשה מובארק וקיבלה בתור בונוס ידיד בארמון. לא פלא שחמאס היו הראשונים לברך.

לחסן אל-בנא היה חזון: הוא ויורשיו היו אמורים להפיל את המשטרים הקיימים במדינות ערב בזה אחר זה ולהקים אינטרנציונל איסלאמיסטי שבו "הקוראן הוא חוקתנו". זה היה בגדר חלום, שנחסם בידי סכר, עד שבא אובאמה ופרץ אותו. והנה פתאום במצרים, במרוקו, בכוויית ובמצרים מנצחים האיסלאמיסטים. כמו שזה נראה עד כה, הדמוקרטיה משרתת את חזונו של אל-בנא. מצרים של 2012 היא לא איראן של 1979, אבל מפחיד כמה זה דומה.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו