קללת דרעי: סיפור עצוב

אמש ישבתי לקרוא את ספרו של מרדכי גילת "קללת דרעי". לא הוצאתי את הספר מידיי עד שעלה עמוד השחר. משהנצה החמה נתקדרו השמיים הבהירים, ועגמומיות מתסכלת מילאה את כל ישותי. סירבתי להאמין כי מולדתי האהובה, מושא חלומות לדורות של יהודים, היתה נתונה למשיסה בידיהם הזדוניות של רודפי בצע, חבר גנבים, מקבלי שוחד ורודפי שלמונים. אריה דרעי, האיש שהיה הבטחה גדולה, הפך לפי המתואר והידוע לתקוות סרק.

בשנים האחרונות אני עוסק בחקר השחיתות הישראלית, מקורותיה וסכנותיה. את ראשיתה גיליתי עוד בטרם הקמת המדינה. ברשותי מכתב מאת מאיר דיזנגוף ז"ל, שכתב לעובדי עיריית תל אביב בשנות ה-30 של המאה שעברה אזהרה מפני התגברות הסיאוב והשחיתות בקרב עובדי העירייה. שחיתות העלולה, לדבריו, לפגוע בהתפתחות העיר העברית הראשונה.

לאחר הקמת המדינה, בימי שלטון מפא"י ההיסטורית, היה יתרון למחזיקי פתק קטן שעליו היה כתוב "המוכ"ז מאנ"ש" (מוסר כתב זה מאנשי שלומנו). בזכות הפנייה הזו היה אפשר לקבל דירה בשדרות ח"ן בתל אביב או בשכונות ירושלים. באותן שנים הגיעה השחיתות המוסדית למימדים מפחידים ולא פסקה גם כשהליכוד עלה לשלטון לאחר המהפך ההיסטורי. מאז הפכה השחיתות המוסדית לאישית.

במהלך מחקרי נחשפתי לעשרות פרשות שחיתות, כולל של בכירי המדינה, אך אי אפשר להשוותן לפרשות שבהן היו מעורבים אריה דרעי ותומכיו בשלוחות שונות של השלטון הישראלי (משטרה ושב"כ), כולל ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, אשר ניסה לחלץ את דרעי מאימת הדין והמשפט בשם חזון שלום הזוי. למען ההגינות, אציין שרבין לא היה ראש הממשלה היחיד שהיה מוכן לרסק את מוסריותה של מדינת ישראל, לקעקע את שלטון החוק תחת מטריית השלום.

אלמלא עיקשותם ונחישותם של חוקרי משטרה, של דורית ביניש, פרקליטת המדינה דאז, ושל עוד גרונות עמוקים שהעבירו אינפורמציה חיונית, אני מפחד להעריך עד לאן היתה מידרדרת החברה הישראלית.

הדמות הטראגית בספר, אף שהוא ממעט לעסוק בה, היא של הרב עובדיה, מנהיגה הרוחני של תנועת ש"ס, שהובילה מהפכה חברתית יהודית, מהפכה שללא ספק שינתה את אורחות חייהם של אזרחים רבים במדינת ישראל, והשיבה עטרה ליושנה בעבור אלה שבמשך שנים רבות נדחקו אל שולי החברה.

מטבען של מהפכות הוא שכעבור זמן הלהט המהפכני מתחלף בממסדיות מתסכלת. במקום לשרת את הרעיון, המהפכה משרתת את המהפכנים. גם בכל הנוגע למפעל התורה של ש"ס, הוכתמה המהפכה המרתקת על ידי דרעי וחבריו, שהקפידו על ניקיון בגדיהם ולא על ניקיון ידיהם. תאוות הבצע והממון של כמה משליחי התנועה הורידה אותה אל שאול תחתיות של שחיתות, של נפוטיזם ושל ציניות פוליטית.

ליבי על הרב עובדיה יוסף, שהגה עוד בראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 חזון גדול לכלל ישראל, ונאלץ דווקא לעת עדנה לראות את מעשי ידיו טובעים בים. זוהי כנראה הקללה האמיתית של פרשת דרעי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו