השותפוֹת נכשלו

בהיפתח אתמול מערכת הבחירות לכנסת, עמדו לפני בנימין נתניהו שתי אפשרויות סבירות: האחת, לכלוא את שרי יש עתיד והתנועה בממשלת המעבר על מנת שיישאו באחריות ישירה לכל מעשיה ומחדליה עד ליום הקלפי, וכבר היו דברים מעולם; והאחרת, להדיח אותם כל עוד הממשלה רגילה וטרם נקבע מועד לבחירות. נתניהו בחר בפיטורים. אין מדד קבוע מה משרת טוב יותר את האינטרס של הצדדים.

כרגיל לאחר רעש אדמה פוליטי האיבה האישית ויצר הנקמה ממלאים תפקיד בהתנהלות הראשונית של הצדדים. הסקרים מיטיבים יחסית עם נתניהו לעומת יריביו, אם כי נפתלי בנט צימצם את הפער ביניהם (17:22), ומה שנראה עתה כשותפות ביניהם עלול להתגלות כקשר פריך אשר יחריף לקראת יום הבחירות.

היום תחליט הכנסת להתפזר וייקבע מועד לבחירות, והאווירה הנוכחית תתחלף. החיים הפוליטיים ייראו בחודש הקרוב כהתמקדות בקונכייה המפלגתית. ארבע מרכזיות כליכוד, העבודה, הבית היהודי ומרצ ישקעו במאבקי פנים. למשך כמה שבועות הקטטה תתמקד ביחסים העכורים בתוך המפלגה - בין ישראל כץ לבין גלעד ארדן, בנט נגד אורי אריאל, וח"כ ממחנהו של יצחק (בוז'י) הרצוג נגד עמיתו מאנשי שלי יחימוביץ'. ההתמודדות העיקרית תחזור אל מרכז הבימה רק אחרי שיסתיימו הפריימריז והכל ישלימו עם הרכב הרשימה לכנסת.

אך גם אחרי הפריימריז ההסתמכות על הסקרים מוכיחה את עצמה באורח חלקי בלבד. ב־2006 לא ניבאו את העלייה המטאורית של הגמלאים; ב־2013 לא חזו את התעצמות יש עתיד. המזרח התיכון אחוז תזזית, וישראל חלק ממנו, ומה שנראה כמה חודשים לפני יום הבחירות כאירוע אשר יכריע את התוצאות נדחק ונהדף אל שולי הזירה, והשפעתו נמחקת כליל. בחסות הסערה מסבירים עתה נתניהו ובנט - ובקרוב כנראה גם לפיד - כי השותפות הקואליציונית היתה טעות מובנית. נכון, מפני שמרכיביה - רוב הגורמים הציוניים - לא הבינו כי התפקיד הראשוני והעיקרי והמתמיד שלהם היה לחפש פשרה המקובלת על כולם, או לדחות סיפוקים, במקום להבליט את השוני ביניהם. כולם לא היו חדורי בתחושת שליחות, והניסיון כשל תוך זמן כה קצר, וכל אזרח אחראי מתהלך אפוף הרגשה של כישלון.

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!