בית ברנרדה אלבה, ביתנו

לאחר מות אביהן, כולאת ברנרדה אלבה את חמש בנותיה הצעירות בבית. "בשמונה שנות האבל", היא מודיעה, "לא תיכנס לבית הזה אפילו הרוח מהרחוב". בקנאות ובאדיקות שמרה האם על פתחי הבית מפני הגברים, השכנים, הגנבים, החולות, הקולות והרוחות שבחוץ. אבל ההסגר לא צימח חמש נשים צייתניות וכנועות - אלא חמש נפשות פראיות ומלאות תשוקה.

השבוע עלה בצוותא המחזה הספרדי של לורקה, "בית ברנרדה אלבה", בכיכובו של מוחמד בכרי בתפקיד ברנרדה אלבה. בכרי עוד לא הספיק לסגור את דלת הברזל המטאפורית של המחזה וכבר נמצא מי שיבקש לסגור עליו את דלת הברזל.

תנועת "זו ארצנו" הנמרצת פנתה לשרת התרבות והספורט לימור לבנת בדרישה לבטל את השתתפותו של בכרי בהצגה. פנייה זו היתה נשארת בשולי השיח לולא מצאה כנראה אוזן קשבת אצל השרה. "המשרד וכמובן שרת התרבות מנועים מלהתערב בבחירות האמנותיות של גופי התרבות שנתמכים על ידי המשרד". אבל בהמשך ההודעה מטעם השרה נאמר, "כי השרה היתה מצפה מהנהלת צוותא להפעיל שיקול דעת עצמאי". האם רק אוזניי מבחינות בשמץ של איום-

משהו בסיסי אינו מסתדר ברמת הפשט: הרי זה בדיוק מה שעשתה הנהלת צוותא. הפעילה שיקול דעת עצמאי. הייתכן שהשרה רוצה לקשור בין התמיכה הכספית של המשרד לבין שיקול דעת כזה או אחר-

השרה ודאי לא התכוונה לשיקול הדעת האמנותי שבמסגרתו גבר ערבי מגלם את אחת הדמויות הנשיות המרתקות ביותר במחזאות המאה ה20. את תרומתה לתרבות היא מבטאת בהצטרפותה למקהלה הקלאסית של סותמי הפיות.

"זו ארצנו", לצורך העניין, היא ליהוק מעייף ושיגרתי. כמה פעמים עוד תחזור על אותו הטקסט באותה האינטונציה-

בכרי מוקצה על ידי הימין הקיצוני משום שהתיימר לחשוף את ערוותו של צה"ל ברבים. סרטו "ג'נין ג'נין" התיימר לספר על מחנה הפליטים ג'נין במבצע חומת מגן. צה"ל לא אהב את התמונות, גם בית המשפט העליון לא אהב אותן ואף קבע שהן מסלפות את האמת - ובכל זאת לא מצא עילה מספקת כדי למנוע את הפצתן ושידורן. שארית הגאווה שעוד נותרה לנו להתהדר בה, היא העובדה שהסובלנות הישראלית הצליחה להכיל, למרות צעקות הגוועלד, את סרטו של בכרי.

הניסיון לאטום את עצמנו מאחורי דלת ברזל, למרוד במציאות, לרמוס את התקווה לשנות אותה, ולצנזר את החלקים המכוערים שלה - לא הצליח לברנרדה אלבה ולא יצליח גם ללימור לבנת. "זו ארצנו" יכולה לקרוא למלחמת תרבות. אדרבא. זוהי מלחמה ראויה. לפחות דם אמיתי לא נשפך בה.

לצערי לא הייתי עדיין בהצגה המוקדשת לג'וליאנו מר-חמיס אולם מילותיה האחרונות של ברנרדה אלבה במחזה כשהיא מגלה את בתה הצעירה ללא רוח חיים, מהדהדות במרחב בין צוותא לג'נין: "אני לא רוצה קינות", היא אומרת. "יש להביט במוות פנים אל פנים... אנחנו נטבע כולנו בים של אבל". חושך.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו