בחודשים האחרונים אנו עדים להקצנה עצומה בכל הנושא של הכפייה הדתית. זה מתחיל ב"גטאות" הפרושים ברחבי הערים - אזורים שלמים המיועדים לסוג אוכלוסייה אחד, עובר בזה שכעת, בגלל היותי אישה, אני נדרשת לעבור למושב האחורי באוטובוס גם אם אני נוסעת בלב שכונה חילונית לגמרי, וכלה בכך שכל מיני רבנים תומכים ומאמינים ב"הדרת הנשים" ומטיפים לכך בעילות מופרכות אלו או אחרות.
אני תולה את האשמה אך ורק בנו, החילונים, יפי הנפש, שכל הזמן מזדעקים למען אי אפליית מגזרים אלו ואחרים. העניין הוא שאותם מגזרים מזלזלים בנו, במיוחד בנו הנשים. רואים בנו, הנשים שלא לבושות בצורה סגפנית, שיקסע כזו או אחרת, אישה שכל מטרתה היא להסיח את הגבר מלימודי התורה שלו, לטעת במוחו מחשבות לא טהורות, למשוך אותו למעשי ניאוף, ולמעשה לחזור לתפקיד המכשפה שהעלו על המוקד בימי הביניים, זו עם השיער האדום, הפתיינית.
כמי שחיה, מסתובבת ומכבדת כל מגזר באשר הוא, אני לא יכולה שלא לתהות לנוכח גל הצביעות וההתחסדות שמזכיר לי משטרים אפלים, כאלה שאיש מאיתנו לא היה רוצה לחיות בהם.
אותם חרדים, שאני בטוחה שמייצגים קומץ קטן מאוד מכלל המגזר החרדי - כמו אותו קומץ עבריינים שאחראי לפעולות תג המחיר הנפשעות נגד חיילינו - גורמים כאן לאנרכיה, וכל זאת באשמתנו המלאה.
כי אם נותנים לך, לא תיקח? למה אנחנו נותנים להם את הגיבוי למעשיהם?
למה אנחנו משדרים וכותבים ומזכירים את דברי הצביעות שלהם? מדוע אנחנו מתחנפים אליהם, כמו שאנחנו מתחנפים לעבריינים והופכים אותם לסלבס? מדוע אותם שוטרים
שאליהם פנתה אותה אישה שנתבקשה לעבור למושב האחורי באותו אוטובוס באשדוד, הורו לה, למתלוננת, לעבור למושב האחורי, רק כדי שאותם צבועים לא יתרגזו, חלילה? אין ספק, הרגשת הכוח והעוצמה שאנו, ורק אנחנו, מאפשרים לאותם מתחסדים היא משכרת.
ופה המקום לפנות לראשי המדינה הדמוקרטית והמורכבת שבנינו כאן, וגם, כמובן, לכלל האזרחים, כולל הציבור הדתי, שיש לי כבוד רב אליו: אל תיתנו יד להתלהמות הזו ולאיום הזה על הדבר היפה כל כך שבנינו כאן - עקרון החיה ותן לחיות. כי אם אני חושבת על רבעים שלמים בארה"ב, למשל ברוקלין, שבהם חיים זה לצד חרדים ומגזרים ומיעוטים אחרים, שבהם אין הפרדה או כפייה של רצונם על האחרים, על אותם אנשים שנוסעים לצידם ברכבת התחתית או באוטובוס - אין ספק שיש שם קבלה של האחר, כל עוד הוא לא מפריע או פוגע בהם.
על אותו עיקרון אנחנו חייבים לשמור בכל כוחנו כאן, במדינת ישראל, ולא לתת בשום אופן לאותו קומץ לזרוע בנו טרור, כפייה ופחד.
הרי אותו קומץ גם לא יהסס להעביר קשישה עם מקל הליכה לירכתי האוטובוס כי היא עשויה להפריע למחשבתו הטהורה...
ואם אנחנו מפריעות לכם בדרככם הטהורה, הנה רעיון גאוני: עיברו אתם למושב האחורי, ואל תסתכלו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו