"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

כשהעם מחליט

,עודכן

אם תרצו ואם לאו - העם הוא זה שמחליט. זוהי המסקנה הבלתי מתוחכמת בעליל מאחד מסיפורי השבוע: בנק לאומי והעמותות.

לאלו שפיספסו את המהומה, הנה תקציר לא אובייקטיבי: בנק לאומי שדיווח על רווחים בסדר גודל של 3 מיליארד שקלים ב-2010, לא הסתפק בעמלות הסמויות והגלויות והחליט לנסות להגדיל את רווחיו על ידי קמפיין פרסומי באיצטלה פילנתרופית: הבנק הציע תרומה של 2 מיליון שקלים לעמותה חברתית שתיבחר על ידי הציבור בהצבעה באינטרנט.

למה איצטלה? משום שלו הבנק היה מאמץ גישה פילנתרופית אמיתית וכנה, הוא לא היה עושק את הציבור מלכתחילה על ידי עמלות וריביות רצחניות, וכך לאנשים הפרטיים ולחשבונות העמותות היה נשאר יותר כסף בכיס. הרבה יותר כסף.

לקחת המון כסף מהציבור ולהחזיר טיפה ממנו בקמפיין ציני הבא להאדיר את הבנק - זו פעילות מיזנתרופית לא פילנתרופית.

אבל העמותות הרעבות לכסף ולהכרה שיתפו פעולה כי להן אין ברירה. הן לא יכולות לחייב את הציבור בעמלת שורה למען נשים מוכות או לגבות ריבית למען קשישים או ניצולי שואה.

למלכודת הזו נכנס גם ויכוח פוליטי אחר. עמותת הימין הקיצוני אם תרצו, במסווה של גדי רך חברתי וציוני, הצטרפה לתחרות. יריב אופנהיימר, מזכ"ל שלום עכשיו, שלח מכתב לבנק שלו ודרש להסיר את אם תרצו מהתחרות, ולא - הוא ואחרים יסגרו את חשבונותיהם. אחרי שהבנק קיבל אלפי דרישות דומות, הוא התקפל וחיסל את תחרות "התרומה הזעומה" לחלוטין.

למען הדיוק: ההבדל בין עמותה חברתית לעמותה פוליטית הוא דק מדי. הטענה כי אם תרצו פסולה משום שהיא פוליטית, לא מוצאת נתיב לליבי. הבעיה אינה הפוליטיו-ת שלה אלא העמדה הפוליטית שלה.

בסיפור הזה יש תובנות נוספות מלבד ניצחון מקומי לשמאל. טוב לראות איך המאבק נראה כשהוא נמצא רק בזירה הציבורית הלגיטימית. כוחות השוק שאני מתעבת כל כך בזירה הכלכלית הם הכוחות הדמוקרטיים המספרים את הסיפור האמיתי. אופנהיימר מצא עצמו לא פעם צועד כמעט לבדו במאבקים שבהם לא הצליח ליצור סחף ציבורי.

גם הפעם הציבור היה יכול להישאר אדיש למהלך של הבנק ושל אם תרצו, אבל הוא לא נשאר אדיש וכך נרשם הישג לרוח החופשית המסוגלת להביע שאט נפש לא באלימות.

כך צריך להיראות מאבק במדינה דמוקרטית. עכשיו יודעים אנשי אם תרצו מה חושב הרחוב על עמדותיהם ועל פועלם. רק מי שמרגיש שהוא איבד לחלוטין את הרחוב משתמש בחקיקה, במקום בשיח פתוח, ובאלימות, כמו זו שראינו השבוע.

כשמתנחלים פוצעים מפקדים בצה"ל האמורים לפנות התנחלויות היושבות על אדמות פלשתיניות - זה סימן שהם מבינים שאת השיח הציבורי הם הפסידו. חקיקה היסטרית ואלימות הן פתרונות יעילים. אנחנו מכירים את זה. אבל הרוח יכולה לקום מן האפר. גם את זה אנחנו זוכרים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר