נמאס להתבייש בשבילו

ביכולת ההתנתקות מהמציאות האופיינית לו, ללא שריר שזז בפניו, קרא משה קצב מפיסת נייר נאום מופרך שהכין מראש לקראת כניסתו לכלא מעשיהו. סביבו, כמו במחול שדים מטורף, עמדו תומכיו, נשים ובעיקר גברים, ותפקידם היה בעיקר לנבל את הפה, לשאוג קריאות כמו "משה אתה צדיק" ו"אוהבים אותך משה", וכאילו ליצור סביבו מעין חומת מגן מנציגי התקשורת.

אתמול הרגשתי מבוכה גדולה. האמת, לכולם כבר נמאס ממשה קצב. נמאס כבר מדמותו המצטדקת, תמיד באותן מילים, למרות שהפעם בתעוזה נוראית, שבעיקר גרמה לי לרחם עליו, הוא העז לצטט משירו הנצחי של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק "על השחיטה", שיר שבכלל נכתב בעקבות הפוגרום בקישינב ב-1903. נמאס כבר ממילותיו המתבכיינות, נמאס כבר לשמוע את מכריו מצדיקים את מעשיו הנפשעים והכי נמאס להמשיך להתבייש בשבילו ואולי בעיקר בשבילנו, שנשיא מדינה לשעבר הולך לכלא בעוון אונס ועבירות אחרות.

שוב משה קצב, הנשיא שאנס, הטריד, שיבש ושיקר, לא מביע איזושהי חרטה על מעשיו. שוב הוא הופך את עצמו לקורבן מסכן, שהכל "קרה" לו ושדבר לא באחריותו. יום לפני שנכנס לכלא הוא מתפנה להתראיין ל"ניו יורק טיימס". בתמונה שמלווה את הכתבה הוא מופיע כשהוא לבוש בחליפה ומחזיק תינוקת תמימה, נכדה. ברקע נכדה נוספת, ילדה קטנה עם בלון ורוד. תמונה המציגה בית משפחתי למופת וסב גאה ואהוב. התמונה הזו, יותר מכל משפט שאמר היום קצב, גרמה לי לכעוס (גם ובעיקר על ה"ניו יורק טיימס") ולהבין שקצב היה ונשאר מניפולטור שיודע היטב מה הוא עושה.

דבריו ודברי קרוביו נשמעים כמו סיסמאות לבחירות קרובות או ניהול קמפיין מעוות לקבלת חנינה. כבן אדם שירד מראש ההר לתהום עמוקה הוא לא מזיל דמעה אחת, ולנו טיעוניו נשמעים כבר עייפים וכחושים. "היום מוציאים אדם להורג", משפט שחזר עליו שוב ושוב, כבר נשמע, ככל דבר מפיו, מצוץ מהאצבע.

האמת, כל הפסטיבל הזה היה מיותר, ולא היה ניתן שלא לרחם על המראה העלוב הזה, של אדם המתעקש לשדר ממלכתיות למרות שהואשם במעשה מגעיל ודוחה, ומשום מה עדיין מצליח בכל פעם לעשות שימוש ציני בתקשורת, שנענית לו בהתלהבות. עצוב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו