לא משפר את המערכת, אבל בולם את הידרדרותה
עם חתימת ההסכם עם הרופאים המשתלמים אפשר כבר לברך על המוגמר. אמנם לא "סוף טוב - הכל טוב", אבל הרוב טוב. אולי אפילו לא הרוב אלא הרבה. אין בהסכם שיפור במצבה של מערכת הבריאות הציבורית, אבל בלימת הידרדרותה. החזרת המצב לקדמותו טובה מן התוהו ובוהו שאיים על חיי כל החולים, ובעצם גם על הציבור הבריא.
אילו נמצאו מראש 150 מיליון שקלים נוספים (ועוד הוצאה סמויה בסידורי חופשה חדשים), היתה נחסכת ההיעדרות הממושכת מבתי החולים ולא היו נערמים הררי איבה וביזיון ואנוכיות ואטימות וזעם כפי שנחשפו במהלך המאבק. רק שביחסי עבודה קולניים ונרגזים אין קיצורי דרך, ולולא כפתה כמעט נשיאת העליון דורית ביניש על הצדדים להידרש למגשרים פרופ' יצחק זמיר ופרופ' מרדכי מירוני, אפשר שהתוצאות היו חמורות מאין כמותן.
בסופו של דבר זכו המתמחים לתוספת של 1,000 שקלים בחודש ועוד תשלומים בעבור תורנויות וחופשות, ובעיקר לבחינה מחודשת של תנאי העבודה באמצע תקופת תקפותו של ההסכם; ומנגד מובטח שקט ממושך ללא שביתות והפעלת שעון נוכחות בבתי החולים, ומבחינות רבות חבל שלא הגיעו להסכם כלשהו בענייני השר"פ, שיש לו נוסחות ממותנות ופחות כפופות לאינטרסים של ההון הגדול.
ברור שעקבות המאבק החריף לא יימחו מייד. הוא חשף קווי אופי חדשים של החברה הישראלית. רף הקביעה האצילית של האליטות הישנות כי יש דברים שאין לעשותם ירד באורח משמעותי, אם הוא בכלל קיים במידה כלשהי; והוברר כי גם יכולת העמידה של הצדדים על עמדותיהם העקרוניות אינה בבחינת אקסיומה; וההנהגות המקצועיות אינן מסוגלות להיישיר מבט אל האופק בהיכנסן למאבק עכשווי. חלף מהעולם הכלל הנבון "איזהו חכם? הרואה את הנולד". בשלבים הראשונים לסכסוך כולם עיוורים. עד שהם מותשים.
אם האוצר מזה וההנהגה המנומרת של ציבורי הרופאים מזה אינם מסוגלים לבצע קיצורי דרך מאוזנים, כי אז יש מקום לשקול חקיקה חדשה. לא בוררות-חובה המציבה בנחיתות את ציבור השכירים, אבל גם לא הודעה בת שבועיים בלבד על הכרזת סכסוך עבודה. בהיעדר הסכם בסיבובים הראשונים של המגעים בין הצדדים, יש מקום לשקול אם לקבוע בחוק כינון "גישור חובה". כאמור, לא בוררות-חובה, אלא חובת הגישור.
אך זו כבר הצעה לעתיד. לפי שעה, מערכת הבריאות הציבורית חוזרת אל הנורמלי, שהוא ממילא בעייתי, ונותרה רק התפילה - "רפאנו ונירפא".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו