השבוע, שבו מציינים את ליל הבדולח שהתרחש בנובמבר 1938, מקיימת הקרן לרווחה לנפגעי השואה כנס שיעסוק בניצולי השואה החיים בישראל ובאתגרי ההווה והעתיד. אלו השנים האחרונות שבהן נוכל להעניק חיים בכבוד לאלה שעדיין איתנו.
במהלך השנה שבה תוכנן הכנס, התרחשו כמה מהלכים שחותמם ישפיע משמעותית על חשבון הנפש של החברה בישראל בעתיד. הבולט שבהם הוא גיבוש הרשימה של כלל הניצולים, גם אלה שהמדינה לא הכירה בהם עד כה. שם, בשנים הנוראות של השואה, רשימה של יהודים היתה דווקא יכולה להיות סימן לקץ החיים. עכשיו, בישראל 2014, הרשימה מאפשרת לראשונה לתכנן ולתת סיוע בלי שחלק ניכר מהניצולים יהיו שקופים בגלל שיקולי ביורוקרטיה.
המהלך השני הוא החוק של התוכנית הלאומית למען ניצולי השואה שהתקבל ביוני האחרון, ואשר במסגרתו הורחבו השירותים והסיוע לניצולי השואה.
כמנכ"ל הקרן כמעט ארבע שנים, אני עד לשינוי משמעותי ביותר ביחס של כמה גורמים מרכזיים אל הניצולים: האוצר פתח את הלב ואת הראש וקשוב לצרכים, התקשורת חושפת פעם אחר פעם מצוקות ועוולות שעדיין מחייבות תיקון, בכנסת פועלת במרץ שדולת ח"כים גדולה ומשפיעה, ורק לאחרונה הושלם דו"ח שהוזמן על ידי מנכ"ל משרד רה"מ ובו מנותחים הצרכים והמענים הנדרשים לשנים הקרובות.
עם זאת, אין לנו היכולת לנוח על זרי הדפנה. גילם הממוצע של הניצולים הוא 85, ובכל שנה הולכים לעולמם כ־13 אלף ניצולים. מכונת הזמן מתגלגלת. הזמן לעשות עוד משהו דוחק בנו יום־יום.
יש עדיין בעיות דחופות להתמודד איתן. הרשימה של ניצולי השואה שגובשה צריכה להתעדכן ולהיות נגישה לכלל הגורמים המטפלים בניצולים, ולא רק למשרד האוצר. התוכנית של הצרכים והמענים שגובשה לשנים הקרובות בהזמנת משרד רה"מ צריכה לעלות לדיון ולהתפרסם כדי שהמענים יינתנו במהרה. חייבים לתת מענים למקרים החריגים, אלה שזקוקים לסיוע מיוחד או כאלה שנופלים בין הכיסאות. תוכנית לאומית, גם אם תהיה נדיבה ביותר, חייבת להביא בחשבון גם את המענה למקרים חריגים. אלמלא כך, נמשיך להתבייש פעם אחר פעם במראות מזעזעים של ניצולים חסרי שיניים הגרים בבתים שאינם ראויים למגורי אדם. חלק מהרשויות המקומיות נרתמו לאחרונה לפרויקטים של מיצוי זכויות, אך חשוב להקפיד שהמעורבים ביוזמות הללו יקבלו את ההדרכה המקצועית המתאימה ואת הליווי הדרוש, כדי שיוכלו לסייע לניצולים ולמשפחות ולא יגרמו נזק ואכזבות נוספות שלא יהיה אפשר לתקנם לעולם.
אחת הבעיות הקשות של קשישים בכלל היא תחושת הבדידות הקשה. המצב קשה יותר אצל ניצולי השואה גם בגלל טראומות מהעבר, אולם גם מכיוון שהמשפחות קטנות והיחסים בתוכן מורכבים יותר. לכן אנו צריכים להפעיל מתנדבים שיהיו מוכנים לאמץ ניצול לקשר חברתי שבועי ומתמשך, להקדיש לו זמן ותשומת לב ולהקל עליו ככל האפשר את השנים הבאות. זאת זכות להיות חלק ממתן סיוע וחברה לניצולים, לאפשר להם לחיות בכבוד וללמוד מהם על התמודדות ושרידות, על שיקום והגשמה.
הכותב הוא מנכ"ל הקרן לרווחה לנפגעי השואה