המלחמה על זכותנו

האירועים האלימים - שהחלו בחטיפת וברצח שלושת הנערים בגוש עציון - המשיכו לירושלים, עברו לכפרי הערבים בגליל ואתמול הגיעו לתל אביב. הוכחה מובהקת לטענת אנשי הימין שמבחינת אויבי ישראל, מבית ומחוץ, אין כלל הבדל בין גבולות החלוקה של 47' לבין גבולות המדינה מ־48' ולבין שטחי ארץ ישראל ששוחררו ב־67'. כל אותם אנשי שמאל, שטענו מעל כל במה שיש הבדל, זרעו אשליות מסוכנות - ופעם אחרי פעם אזרחים תמימים קצרו את הסופה.

האלימות, אשר לה אנו עדים בעצם ימים אלה מצד הפלשתינים ומצד גורמים קיצוניים במגזר הערבי, חייבת להזכיר לכל אחד מאיתנו כי המערכה על זכותנו לחיות בביטחון במולדת ההיסטורית שלנו טרם הסתיימה. לאויבי ישראל יש מטרה ברורה: להקים מדינה אחת בין הירדן לים שבירתה ירושלים, מדינה ערבית שתהיה חלק מהח'ליפות האיסלאמית הגדולה שמתרקמת במגרש המשחקים באש שסביבנו.

שרים מתפטרים, חברי כנסת וראשי ערים החזירו אל הכותרות את המילים השחוקות "חזון מדיני". במפורש ובמשתמע הם מאשימים את ראש הממשלה בנימין נתניהו שאינו פועל להתקדמות במו"מ מדיני בינינו לבין הפלשתינים. מה עוד צריך לקרות כדי שהם ייטלו קורה מבין עיניהם ויודו שגם הם לא מוכנים להעניק לאבו מאזן ולחבריו את זכות השיבה? דוברי השמאל יודעים כי זכות השיבה הנדרשת אינה לדרום ת"א, אלא לרמת אביב, לרמת השרון, לשפיים ולחירבת עזון (רעננה).

הימים קשים. פיגוע רודף פיגוע, סכינאים פראי אדם ונהגים דורסנים חסרי צלם אנוש מעמידים שוב את אזרחי ישראל במבחן תעצומות הנפש. יידעו אויבינו מבית ומחוץ שלא נוותר על רצוננו לחיות במולדת כבני חורין, גם משום שאין לנו בית אחר בעולם. יהודי שלא מוכן לאחוז בחרב, לעולם לא יצליח לאחוז בחיים. לא נוותר ולא נתקפל, כי זה צו החיים שלנו. רפיון אינו מנהיגות, וויתורים אינסופיים אינם חזון.

ממשלת ישראל חייבת לתת הוראות ברורות ונחושות ולהפעיל את כל הכוחות הנדרשים כדי להפסיק את האלימות הרצחנית. מדובר במלחמה, ואין לנו ברירה אלא לנצח בה אם אנו חפצי חיים. "עלֹה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה".

ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!