זו לא היתה סתם מפלה, זו היתה מפולת שלא נעצרה בשערי הקונגרס, אלא המשיכה גם לרוב בתי המושלים ברחבי ארה"ב. כיצד, למרות העובדה שיש יותר מצביעים דמוקרטים מאשר רפובליקנים, המפלגה הדמוקרטית והעומד בראשה נחלו תבוסה אלקטורלית קשה כל כך? ייתכן שהתשובה די פשוטה: הציבור האמריקני לקח את סיסמת הבחירות של אובאמה "Change", כלומר "שינוי", בכל הרצינות, והשינוי לא בא, ובמידה שבא, איכזב. כפי שניבאו הפרשנים מראש, זו היתה הצבעת
אי אמון מובהקת ומכוונת בנשיא המכהן ובמפלגתו יותר מאשר הצבעת אמון ביריביהם הרפובליקנים. כמו כן, מתברר שגם הבוחרים הפוטנציאליים מקרב ה"מיעוטים" האפרו־אמריקנים, ההיספאנים ויוצאי אסיה, שבבחירות הקודמות הבטיחו את ניצחון הדמוקרטים, לא כיתתו הפעם את רגליהם לקלפי. ואולי יתברר שגם תמיכת הבוחרים היהודים בדמוקרטים לא היתה סוחפת כל כך כמו בעבר.
אחד הגורמים הנוספים שפעלו הפעם, די במפתיע לנוכח מה שנהוג בבחירות "אמצע" בדרך כלל, נגד הנשיא ומפלגתו, היה התדמית של מנהיגות רופסת ובלתי החלטית בענייני חוץ וביטחון; "קווים אדומים" בענייני הנשק הכימי בסוריה שנחצו, הכרזה על סיום "המלחמה בטרור" כשהטרור הולך ומתפשט, וכמובן - האיום של דאעש, בלי שהממשל שיכנע שמצא את האסטרטגיה הנכונה להילחם בו. הרפובליקנים מצטיירים, לפחות בעשורים האחרונים, כמי שכשירים יותר לטפל בסיכונים אלה, וזה פעל לטובתם.
תוצאות הבחירות יצרו, אפוא, מציאות פוליטית חדשה שתוצאותיה ומהלכיה יכולים להתבטא בכיוונים שונים ואפילו סותרים. ברור שאם היו לנשיא קשיים בהעברת מדיניות הפנים שלו בעבר, הרי מעתה קשיים אלה יחמירו ובשל כך יש, אפוא, סיכויים שבשנתיים שנותרו ירצה אובאמה להתרכז דווקא בענייני חוץ, שממילא נתונים לשליטתו ושמבחינת מקומו בהיסטוריה ההצלחה בהם עשויה לשקם את מעמדו.
בהקשר זה יש להבין (ולא הכל בישראל מבינים זאת) שמדיניות חוץ וביטחון היא הפררוגטיבה, הן חוקתית והן מסורתית, של הנשיא ולא של הקונגרס. זה אינו עניין של שחור ולבן ולקונגרס יש אמצעים לייצר זרזים - ולהפך, להציב מכשולים - בפני יוזמה מדינית או ביטחונית של הממשל, אך לא הרבה מעבר לזה. העובדה שקיים עכשיו רוב רפובליקני בשני בתי הקונגרס, ושרוב חבריהם תומכים בישראל (בראש הסנאט יעמוד עכשיו הסנאטור מיץ' מקונל, ידיד מוכח של ישראל), לא תגביל, אפוא, באופן משמעותי את חופש הפעולה של הממשל בעניינים מדיניים בשנתיים הקרובות, לרבות בנוגע לישראל והסוגיה הפלשתינית. התמיכה בישראל מקיפה, כידוע, את שני צידי המתרס הפוליטי, וגם ישראל מצווה לא לעורר רושם במעשים ובמלל כאילו היא מעדיפה צד אחד.
עם זאת, בחוגי הממשל, חרף התמיכה המוצקה בישראל בענייני ביטחון, קיימת אווירה מדאיגה שלפיה אי יישוב הסכסוך הישראלי־פלשתיני מבעיר רבות מהבעיות האחרות במזרח התיכון, ובייחוד את אלה שיוצרות קשיים לאמריקה, וכי האשמה לכך מוטלת יותר על ישראל מאשר על הערבים וההנהגה הפלשתינית. גם אם העובדות אינן כאלה - זו הקונספציה בממשל הנוכחי.
בשנתיים הבאות, אפוא, יש בידי הממשל, למרות המהפך בקונגרס, לנסות ולקדם "פתרון" לסכסוך הישראלי־פלשתיני, בין בניסיונות חדשים לקדם מו"מ בין הצדדים, ובין, אם זה לא יצלח, בהעלאת תוכניות משלו, כפי שעשו, כדאי לזכור, בעבר גם כמה מהממשלים הידידותיים ביותר לישראל. אין גם להוציא מכלל אפשרות שיהיה ניסיון לנצל את הנושא הפלשתיני כדי לאפשר לממשל להגיע להסכם גרעיני עם איראן, או במילים אחרות, ללחוץ על ישראל ועל ידידיה בקונגרס (משתי המפלגות) שלא להקשות על הממשל גם אם ההסכם ייראה שלילי בעיניהם. הדברים יכולים, כמובן, גם להתפתח בצורה חיובית יותר, אך לא הכל יהיה דבש.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
