כבר 3,200 שנים אנו חיים עם הסיפור הרע הזה. לאחר כיבוש יריחו "וימעלו בני ישראל מעל בחרם" ואחד נשוא פנים עכן בן כרמי בן זבדי בן זרח למטה יהודה לקח מן השלל ועשה לביתו. את מחיר השחיתות שילם כל עם ישראל. הוא ניגף בקרב הבא על העיר עי, ועוצמתו לא חזרה אליו עד שלא העלה באש את כל המעורבים בגזל ובשוד ובאנוכיות ובשחיתות הפלילית. נקרא בספר יהושע כמו סיפור מ-2011. לכאורה זה טבע האדם, רע מנעוריו. מה לנו, אפוא, כי נלין ונזדעזע כאשר קצין בכיר המשמש בתפקיד לחימה רגיש מול עזה ומועמד לקידום מעל בחרם ומכר את הסמים שלכד צה"ל לסוחרים נתעבים? ומדוע נקבל ככתבם וכלשונם של טיעוניו של הרמטכ"ל בני גנץ כי מדובר בכשל ערכי ומוסרי מובהק? הרי מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש, ובעתיד תתפוס המשטרה עוד אנשים כמותו בשורות צה"ל ומחוצה לו- בכל זאת הצדק עם הרמטכ"ל. הניסיון האנושי אמנם מוכיח כי בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו באמצעות השחיתות, אבל בכל סיבוב ובכל מערכה חייבים החוק והמוסר להילחם בה כאילו זה הקרב האחרון; כאילו לא יהיה אחריו אירוע נוסף. ללא מלחמה נטולת מעצורים בשחיתות אי אפשר יהיה להוריד את גובה להבותיה לרמה המאפשרת לקיים חברה תקינה, שכוחה עומד לה לנצח את אויביה. צה"ל סיכן את חיי חייליו בלכידת סוחרי הסמים שהגיעו מעבר לגבול, ומפקדם, על פי החשד, סיפסר בדמם ובאמון שרחשו כלפיו. מובן שעומדת לו חזקת החפות. אך בהנחה כי הודה במעשים המיוחסים לו כקודמו לפני 3,200 שנים נחוצה במקרה הנוכחי ענישה תקיפה מאין כמותה, המירב המותר בחוק, ובד בבד פעולת הסברה בכל יחידות צה"ל על הנזק הממשי שיש בשחיתות ועל המורסה המוסרית. יש עדיין בישראל דור של זקני ציון שכמהים לראות את צה"ל כפי שחזה דוד בן-גוריון וכפי שהאדירו מנחם בגין, ולא כמנאציו ומכפישיו המטיפים להופכו לצבא של שכירי חרב. הוותיקים האלה יסכימו עם הרמטכ"ל. בצה"ל של החזון, שחיתותו של הקצין המבטיח אינה עוד מקרה פלילי פרטי אלא כשל מוסרי וערכי.
