הסכם של הרגע האחרון בין הממשלה לבין הרופאים המתמחים יהיה בבחינת בשורה גדולה למערכת הבריאות הציבורית. מנגד, הוא גם יניף דגל שחור מעל ליכולתה של הממשלה לקיים את הסדר החברתי, שבלעדיו יקרסו יחסי העבודה במשק ובחברה. הרופאים הצעירים הם מלח הארץ ובנים יקירים, וכל ישראלי מן השורה מייחל כי יבואו על סיפוקם. אך ישראלי כזה יודע היטב כי אי אפשר לנהל מדינה במצב שבו החלטות הממשלה, הכנסת ובג"ץ אינן יותר מהמלצה סקטוריאלית. הנציגות המוסמכת של ההסתדרות הרפואית חתמה על הסכם, שאולי אינו הוגן כלפי המתמחים, אבל לא היה מחטף. היו שביתה ודיונים משפטיים ומגעים מורכבים, והדבר "לא מזיז" לבלתי מרוצים. המשמעות הקשה היא שגם מה שגמור אינו גמור; שאפשר ללחוץ יד עם שר האוצר ופקידיו; ועם החתימה להמשיך במאבק רווי איומים ללא הפוגה ולהגיע עד ראש הממשלה. זה מתכון לאנרכיה. אין ספק שיש מקום להתערבות ראש הממשלה בסכסוכי עבודה. לא בכולם אך בחלקם. בחלק הראוי למעורבותו צריך הדבר להתרחש בטרם נחתם הסכם מחייב. כאשר גובר הקלקול, כפי שהדבר מתרחש בימים אלה, שהושג הסכם ונמשך האיום - עליו להנחות ממרחק את שר האוצר מה מותר ומה אסור, אבל להישאר בצל למרות שהתקשורת תמתח עליו ביקורת ותקרא להתערבותו. זה רע לסכסוך הנוכחי ורע לבא אחריו. גם לבאים אחריו. אפשר להיתפס לאשליה שאם רק יפתרו את משבר הרופאים יחזור המשק לשלוותו. לא דובים ולא יער. הלוביסטים של הטייקונים והחרדים ומערכת הביטחון מאיימים על מימוש דו"ח הוועדה של מנואל טרכטנברג, שהזהיר אתמול את ועדת הכספים של הכנסת כי ישראל לא תחווה בעתיד מחאה בלתי אלימה דה לוקס. הפעם הבאה תהיה תוקפנית. אך החרדים בשלהם, דיור ליושבי כוללים כמו ללוחמים היושבים באוהלים בצבע חאקי. מי שצפה אמש בשידורי הטלוויזיה ראה כי הצונאמי הכלכלי רק בתחילתו. עופר עיני מאיים בהשבתת כל המשק אם לא תיפתר בעיית עובדי הקבלן (שזו אכן שערורייה שמקורה ב"קפיטליזם החזירי".) אין מי שיידע לומר לממשלה מתי להתעקש. אולי מול הרופאים. אולי לקראת הטייקונים. אבל יותר מכל חייב בנימין נתניהו להבהיר באיזשהו צומת משמעותי וכואב וקשה לו עצמו ולממשלה כי הם יודעים לעמוד על דעתם; שהמילה נחישות מצויה במילון ההתנהלות שלהם.
