200 מיליון דולר שגרע הקונגרס האמריקני מהרשות הפלשתינית הם קנס סביר לאבו מאזן, שבפנייתו לאו"ם לא רק התעלם מהפצרות אמריקניות אלא הפר התחייבות בוטה הכלולה בהסכמי אוסלו. המנהיג הפלשתיני הפך בשנים האחרונות לנער המפונק של העולם המערבי והורגל לשבח ולתהילה, ועתה הגיע לצומת שבו מבקשות ממשלות אחראיות לבלום אותו בטרם יידרדר לתהום. אין ממש בטענה הפלשתינית כי מדובר בענישה קולקטיבית. כל גריעת תשלום ממדינה לגוף ציבורי היא, לכאורה, עונש שאינו פרטני. הקפאת הכסף האמריקני היא מהלך מתמשך מאז עלה בידי ישראל לסכל הכרעה מיידית באו"ם להקים מדינה פלשתינית לאלתר. נאומו של בנימין נתניהו בעצרת האו"ם סיכם עבודה מאומצת של הדיפלומטיה הישראלית, שלא רק מנעה את ההכרעה בעד הפלשתינים, אלא שיחררה (לפחות לפי שעה) את ארה"ב מהצורך להטיל וטו בסוגיה זו. מאז החלו טחנות הרוח בזירה הבינלאומית נעות בכיוון אחר, ולפחות לזמן מה לבלום את הצונאמי המדיני שאיים על ישראל. המיעוט המוסרי המאגד מדינות נאורות שונות החל להבין כי הקול הבוקע מהעולם הערבי אינו חותר לשלום עם ישראל אלא במקום ישראל, וזאת בניגוד גמור לאמנת האומות המאוחדות. יש המסיקים מכך כי האזהרה בדבר הצונאמי הדיפלומטי היתה בבחינת בועה תקשורתית בלבד. אין זו דעתי. אמנם ישראל הצליחה לבלום את גלי הסערה, אבל דבר טרם הוכרע, והתביעה הפלשתינית נותרה בעינה, ומועצת הביטחון עלולה להפוך עורה, וישראל אנא היא באה? נכון לעכשיו, לתקופת זמן שאיש אינו יכול לחזות מתי תגיע לקיצה, דעת הקהל מבינה ללב ישראל. הברירה היא בין המשך המסע לצבירת אהדה בעולם אחרי שנים ארוכות של עוינות לבין מהלכי בנייה בירושלים וביהודה ובשומרון, אשר מאלצים את ידידי ישראל לאזן את עמדתם ולגעור גם בירושלים, כפי שעשתה אנגלה מרקל בשיחתה הכעוסה עם נתניהו. זו עת שהזהירות יפה לה. הממשלה אינה רוצה להצהיר על הפסקת בנייה שנייה בהתנחלויות רק כדי לפתוח צוהר למשא ומתן עם הפלשתינים, אבל בפועל היא יכולה לעשות שימוש באמצעים ביורוקרטיים כדי לדחות לזמן מה פעילות נדל"נית ממזרח לקו הירוק. אין טעם להכריז על תוספת בנייה חדשה בגילה, שהיא אכן שכונה בירושלים ותישאר כזאת, דווקא כשהעולם מתכתש עם אבו מאזן ומניח לישראל. כל עוד מרכיבי "הרביעייה" מתמקחים עם אבו מאזן על תנאי שובו לשולחן המשא ומתן אין סיבה ראויה להחדיר ללב ידידי ישראל ספק אם היא רוצה במשא ומתן בלב שלם. נחוצה סבלנות.
