בעוד שבוע ימסור שאול מופז לחברי ועדת החוץ והביטחון מסמך פרטני העוסק בהשלכות של פניית הפלשתינים למועצת הביטחון ולעצרת האו"ם להכיר בהם כבמדינה עצמאית. לאחר קבלת הערות הח"כים ינוסח המסמך סופית. מופז ירכז אליו אש פוליטית מהליכוד, אבל היוזמה שיצאה מזאב אלקין לשקול את הדחתו תידחה. הן הליכוד לא ירצה לשחק לידיה של ציפי לבני. כתום 30 ישיבות בוועדות משנה מגוונות ריכזו ח"כ יוחנן פלסנר ואיש המודיעין ברק בן צור את מכלול התרחישים האפשריים, בהנחה שאבו מאזן יתעקש להגיש את ההצעה למזכ"ל האו"ם באן קי-מון. אמנם יוטל עליה וטו אמריקני במועצת הביטחון, אך יימצא לה רוב בעצרת האו"ם. בנימין נתניהו התבטא בדיונים סגורים כי הצעה שתאושר רק בעצרת האו"ם נגד דעת "המיעוט המוסרי" - ביטוי למדינות עתירות השפעה - תהיה בעלת משמעות זניחה בלבד. הדו"ח שיגיש מופז לא ינקוט עמדה, אבל יציג תרחישים שמשמעותם אחרת. לא כל חוות הדעת הושלמו. זו של משרד המשפטים בוששה לבוא. אין עמדה רשמית מוסמכת לגבי מעמדם של הפלשתינים לאחר ההצבעה בעצרת בעשרות ארגונים המסונפים לאו"ם, והאם יורשו לפנות לבית הדין הבינלאומי בהאג נגד ישראל, או להציק לה באיגוד לטלקומוניקציה- הדו"ח הפרלמנטרי אינו נוקט עמדה, אבל מנימתו עולה אזהרה לממשלה. אמנם לא בסימני קריאה, אבל עם סימני שאלה שתוהים אם נחישות התביעה להכיר ביהדותה של ישראל שווה את מחירה המדיני. אוהלי המחאה של יולי בשדרות רוטשילד בתל אביב יועתקו בספטמבר לכיכר האו"ם בניו יורק. אז יתחדש הוויכוח הפוליטי במלוא עוזו. לכאורה אין הצדקה. הרי יצחק מולכו ודניס רוס הגיעו להסכמה ישראלית-אמריקנית בסוגיית זהותה היהודית של ישראל, אך רוסיה סיכלה את אשרורה בקוורטט לבקשת הפלשתינים. רשמית הממשלה מאוחדת מאחורי ההסכמה הישראלית-אמריקנית. לא בפועל. הוויכוח האחרון בשביעייה, שבמהלכו העלה ד"ר יובל שטייניץ רעיון לחסום את הזרמת כספי המיסים לרשות הפלשתינית כעונש על פנייתה לאו"ם - נראה שובה לב, אבל לא מעשי. לא רק אהוד ברק ודן מרידור לא ייתנו לו יד. גם נתניהו, שיעדיף לוותר עליו. שכן גוש מדינות "המיעוט המוסרי", שהוא כה עמל לגבש לקראת ההצבעה בעצרת, ימחה בתוקף על ענישה כספית כזאת. הצעות אלה הן פעלולי שווא. האם כדאי לישראל לוותר על עמדתה הצודקת בזכות הכרה בהיותה מדינה יהודית כדי להסיר את המסיכה מעל פניו של אבו מאזן, ולהוכיח שהוא סרבן משא ומתן המעוניין רק בהחלטה חד-צדדית באו"ם? שהוא מתעלם מברק אובאמה ואינו מייחס משקל ל"ניו יורק טיימס" שקרא לו לחדול מצעד כזה- להערכתי כדאי. זה הימור מדיני סביר. לפני שלושה שבועות מסר מרידור לפרסום ב"הארץ" את היומן שכתב בוועידת קמפ דיוויד ב-2000, המוכיח בבירור כי יאסר ערפאת טירפד את ההסכם הישראלי-פלשתיני, ולא אהוד ברק; ובהיפתח הפרוטוקולים יתברר כי לא אהוד אולמרט שיבש את ההסכם ב-2009 אלא אבו מאזן; וזה מה שיתרחש - לצערי, ואולי לשמחת הימין הקיצוני - אם נתניהו יעניק לאבו מאזן עוד חבל. או-אז ייווכח העולם בפעם השלישית בתריסר שנים כי דפוס ההתנהגות המדיני של הפלשתינים לא השתנה מאז ועד עתה.
