גודש הנתונים המתפרסמים לרגל סיום המפקד במפלגת העבודה מטשטש את תמונת המצב באשר למצבה. שיעור הטפסים שנפסלו נע אתמול בין 9,000 ל-22 אלף. נראה כי הם יטפסו לכ-15 אלף - קרוב ל-20 אחוזים. זה שיעור גבוה למפלגה הטוענת כי ניעורה לחיים חדשים אחרי תקופה ארוכה של יבושת ביורוקרטית. בפרו-ש אהוד ברק וחבריו לסיעת העצמאות - דיברו כל מועמדי העבודה על התחלה חדשה. הם יצאו לרחוב הכללי לגייס חברים ותומכים להם עצמם, וההנחה היתה כי המצטרפים יעשו כן בעיקר משום תחושת האחריות הציבורית שלהם. אנשים שזה המניע שלהם הם בדרך כלל בעלי טפסים כשרים. רק שבעבודה יש מסורת רעה של מפקדי ארגזים. נראה כי היא לא פסה ב-2011 אך הצטמצמה. הדעת נותנת שטפסים פסולים כה רבים לא היו מגיעים לבדיקתה הקפדנית של השופטת בדימוס שרה פריש אלמלא קיבלו הפעילים בשטח אור ירוק ממנהיגיהם לא לבחול באמצעים בלתי ראויים. גם בשנותיה הרזות העבודה היא מפלגה חשובה בנוף הישראלי, וחתירה לצביון נקי היא אינטרס שלה ושל הציבור הכללי בארץ. מבחינה זו סריקת המעטפות ראויה לשבח. אך הבעיה נותרת בעינה - מה יהיה על שיטת הפריימריז- הולכות וגוברות ההסתייגויות. אתמול מצאה לנכון דליה איציק, שהגיעה לשורות קדימה אך יצאה בעבר וידה על העליונה מקלפיות שיטת הפריימריז, להביע את אכזבתה ממנה, חרף ניצחונה. גם ד"ר רענן כהן, שעמד בראש ועדת הבחירות של העבודה, נקט לשון דומה. זה נכון, רק שהחלופה של מנהיג יחיד וקבוצת חצר מצומצמת השלטת בסיעה גדולה (ישראל ביתנו, ש"ס) גרועה ממנה. יש בפוליטיקה הישראלית געגוע לשיטת הוועדות המסדרות. אין למה להתגעגע, ומכל מקום הדבר אינו מעשי. הרע במיעוטו הוא לקבוע כי רק מי ששילם באורח סדיר את מיסי החבר משך שלוש שנים, לפחות, יוכל להשתתף בבחירת ח"כי מפלגתו. שיטה זו טרם קיבלה הזדמנות של ממש. הגיע הזמן.
