בשורה התחתונה מסכמים בישראל את אירועי אתמול כהצלחה: הגדר לא נפרצה, המפגינים לא הצליחו לחדור לישראל, העולם לא יצא נגדנו למרות מספר הנפגעים הגבוה. כמה סיבות יש להצלחה הזאת. הראשונה - היערכות מתאימה. שלא כמו באירועי יום הנכבה לפני שלושה שבועות, וכלקח מהם, הציב צה"ל כוחות גדולים לאורך הגבול וצייד אותם באמצעים ובהנחיות מתאימות. השנייה - מכשול ממשי. הגדר הקודמת, ישנה ורופפת, קרסה ב-15 במאי. הפעם חיכו למפגינים כמה גדרות תיל, תעלות ומכשולים נוספים, ומאחוריהם צבא שלם ונחוש שלא לאפשר לעבור אותו. השלישית - לגיטימציה בינלאומית. ישראל עשתה הכל כדי למנוע עימות: התריעה בעולם, שלחה מסרים לדמשק וביירות, הפעילה את אונדור"ף ויוניפי"ל ופעלה בקרב הדרוזים. מי שלמרות זאת בחר לחצות את הגבול עשה פרובוקציה זולה, ומבחינת העולם מותר לפעול נגדו. בדיוק כמו שהאמריקנים פועלים נגד מי שגונב להם את הגבול ממקסיקו. אפשר לקוות שההצלחה הזאת תמנע ממפגינים נוספים להגיע היום לגדר. הממשל הסורי ימשיך מן הסתם לשלם להם כדי שיגיעו (ויסיטו את תשומת הלב ממעשיו), תירוצים לא יחסרו; מחר הוא יום שחרור ירושלים, עוד מוקש שפיקוד הצפון יצטרך לנטרל. אבל גם אם הימים הקרובים יעברו בשקט, המגמה רחוקה מלהיות מעודדת. המלחמה על הגדרות, שהחלה ביום הנכבה ונמשכה אתמול, צפויה להתעצם בחודשים הקרובים ולהגיע לשיא בספטמבר. באמצע יהיה לנו משט גדול ונחיתה המונית של פלשתינים בנתב"ג, פעולות שנועדו כולן להביך את ישראל ולפגוע בלגיטימציה השברירית ממילא שלה בעולם, עד לקרשצ'נדו - ההכרזה על המדינה הפלשתינית. במערכת הביטחון תמימי דעים שהדרך היחידה לבלום את המגמה היא לא ברובים (או לפחות לא רק), אלא בדיבורים; שלצד הנחישות הצבאית דרושה גם פעילות מדינית אינטנסיבית, וכן - גם החזרת היוזמה לידי ישראל. רק כך נוכל להיות בטוחים שגם הפעם הבאה תסתיים בהצלחה.
