אולי ייצא מזה הסכם מדורג?

נאומו הנחרץ של הנשיא הפלשתיני מחמוד עבאס לא נעם לאוזניים ישראליות רבות, בין השאר בשל התייחסותו הבלתי הוגנת לישראל כאל מדינה גזענית. יש בינינו אנשים גזענים, כפי שיש במדינות רבות אחרות, כולל בקרב הפלשתינים, ונכון שחלק מן האנשים הללו נמצאים בעמדות בכירות בממשל הישראלי, אך איננו מדינה גזענית, ועבאס יודע זאת טוב מאחרים.

אלא שחידושו העיקרי לא היה בהתייחסות לישראל (המאפיינת את נאומיו בעצרת הכללית של האו"ם בשנים האחרונות), אלא בהצגת תוכניתו המתחילה בהצעת החלטה למועצת הביטחון של האו"ם באשר לסיום הסכסוך, ובמו"מ שייפתח מייד אחר כך בין הצדדים על הגבול בין ישראל למדינה הפלשתינית ועל הנושאים האחרים, המוכרים והידועים.

עבאס יודע שממשלת ישראל הנוכחית אינה מוכנה לשלם את המחיר אשר בלעדיו לא יהיה הסכם קבע בין הצדדים. הוא גם יודע כי למרות ההסכם שהושג עם חמאס, אין הוא מסוגל להבטיח את פירוז עזה, ובלי פירוזה לא יוכל שום הסכם שלום לכלול את עזה. הוא מעריך כי הצד הישראלי מוכן, עקרונית, לקיים מו"מ שיוביל למדינה פלשתינית בגבולות זמניים, שלאחריו יתקיים מו"מ בין שתי הממשלות על הסדר קבע, אך הוא חושש פן הסכם כזה יהפוך - כמו אוסלו - להסכם ביניים שינוצל על ידי ממשלות ימין בישראל להנצחתו ולהמשך בניית התנחלויות בחסותו.

עבאס מדבר כבר שנים אחדות על נכונותו להסכם מדורג, שמשמעותו הקמה מיידית של מדינה פלשתינית בגבולות זמניים, בתנאי שהאופק המדיני יוצג באופן ברור בפני הפלשתינים ושייקבע לוח זמנים להגעה אל אותו אופק. כששאלתי אותו בעבר מי יציג את האופק הזה, הוא השיב כי אם לא תהיה זו ישראל, לא יהיה מי שיחייב אותה למימושו. אמרתי לו כי אם ממשלת ישראל אינה מוכנה לשלם את מחיר הסדר הקבע, היא לא תהיה מוכנה להציג אופק שיכלול את גבול הקבע על בסיס קווי 1967, את חלוקת מזרח ירושלים ואת פתרון בעיית הפליטים הפלשתינים באמצעות פיצוי כספי (בינלאומי, שישראל תהיה חלק ממנו) ונכונות לקליטה סמלית של מספר פלשתינים, על פי החלטתה הריבונית.

אני האמנתי שמזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי טעה קשות כשלא ניסה לבדוק באורח רציני יותר את האפשרות שארה"ב תציע את החזון המדיני, וכשהאמין כי הסכם קבע מיידי הוא מעשי. עכשיו בא עבאס לאו"ם ומבקש ממנו את החזון המדיני, במקום לדרוש זאת מישראל. זהו החידוש היחיד של נאומו.

ממשלת ישראל יכולה, כמובן, לדחות זאת על הסף, לדרוש מארה"ב להטיל וטו על כל החלטה של האו"ם בעניין זה, בטענה החוזרת כי אין זה מתפקידו של האו"ם להתערב בפתרון הסכסוך וכי מתפקידם של שני הצדדים לעשות זאת. אבל נכון הרבה יותר לבדוק אם בעקבות החלטת מועצת הביטחון יהיה מוכן הצד הפלשתיני לפתוח בשיחות על מהלך הדרגתי שיחל במדינה בגבולות זמניים, ואם כן - להשפיע על נוסח ההחלטה, כדי שיהיה אפשר לחיות איתה. זו עשויה להיות החלטה שלא ישראל ולא הפלשתינים יאמצו (בדומה להחלטת מועה"ב 242), אבל תאפשר להם להתחיל מייד במו"מ רציני ואינטנסיבי לקראת הסדר.