ברק אובאמה נשא אתמול נאום מזהיר של דאגה ואהדה כלפי ישראל, ולא זו בלבד שלא חזר בו מדברים מסעירים שהשמיע לפני ארבעה ימים אלא הציגם באור כה ידידותי ודואג למדינת היהודים, עד כי נראה שמחק את הצללים שהעיבו על היחסים החל מהשבוע שעבר. בפני רבבת יהודים אמריקנים המהווים את ליבת השדולה הפרו-ישראלית חשף בבירור את מה שידעו כל הנשיאים וראשי הממשלות והדיפלומטים מאז מלחמת ששת הימים: בשיחות הפרטיות, החשאיות, התייחסו הצדדים כל הזמן אל קווי 67' כבסיס לגבולות העתידיים. כאשר נשאלו כיצד תיושם החלטת מועצת הביטחון 242 ומה יהיו גבולות ישראל, השיבו ארה"ב ובריטניה כי יתבססו על קווי 67' בתוספת minor modifications ו-insubstantial alterations, כלומר שינויים קלי ערך ותיקונים מזעריים. זה נכתב במשרדי החוץ של שתי המעצמות המערביות כבר ב-1969. המסמכים שנוספו מאז ועד עתה היו המשך טבעי לאותה גישה, לרבות הכללת גושי ההתיישבות בתחומה הריבוני של ישראל. לזכותו של אובאמה ראוי לרשום כי הוא מאמץ כמעט כאקסיומה חלק ניכר מתביעותיה של ישראל. במילונו היותה של ישראל מדינת העם היהודי היא עובדה גמורה, גם אם הפלשתינים טרם השלימו עימה. פירוז פלשתין ויכולתה של ישראל להתגונן וליהנות מיתרון טכנולוגי בתחום הצבאי וחובת חמאס לקבל את תנאי הקוורטט להכיר במדינת היהודים, הם אבן יסוד בתפיסתו. ודאי שיש בנאומו פגמים לא מעטים. הוא השאיר מחוץ לתחום את התביעה שצאצאי הפליטים מ-48' לא יוחדרו לתחומה של ישראל, וזה חבל. אתמול גם לא נגע כלל בעתידה של ירושלים. נחוצה אמירה ברורה שאין הסכם על גבולות וסידורי ביטחון בלי סיום הסכסוך וביטול "זכות השיבה". אלא אם במרומז ניתן היה להבין מדבריו כי אינו שולל מהלך מדיני המבוסס על הסדרי ביניים, או הסכם שמימושו ארוך טווח במיוחד, ונראה כי לוח זמנים זה לא נהיר גם לנשיא. יש לישראל מכנה משותף עם הנשיא אובאמה. יש לישראל גם אינטרס להציגו בהרחבה. היום ינאם בנימין נתניהו בפני חברי השדולה הפרו-ישראלית, שהם הקהל האוהד ביותר בעולם, אך הם אזרחים אמריקנים ואובאמה נשיאם. סביר להניח כי אמש נועץ ביועציו. יש לו ברירה: שתוכן נאומו יצעד על אובאמה או אל אובאמה. מומלצת האפשרות האחרונה.
