ארץ הצבי: הימים הנעימים של חול המועד

המשנה במסכת אבות מספרת על עשרה ניסים שאירעו בבית המקדש. אחד מהם היה: "עומדים צפופים ומשתחווים רווחים". כלומר, בני ישראל היו נדחקים ברחבה הפנימית ועומדים צפופים כדי לחזות בהקרבת הקורבנות, עד שנדמה כי לא נותר מקום. ואז בזמן ההשתחוות היתה רחבת המקדש מתרחבת כדי לאפשר לכל הקהל לבצע את ההשתחוות ברווחה. חז"ל אמנם ציינו את הפלא הזה לימות המקדש, אך מי שמבקש לראותו כבר בימינו יוכל למצוא אותו במאות אלפי המטיילים המנצלים את האביב שהביא עימו את חול המועד פסח, כדי לתור את הארץ. ועדיין, על אף הצפיפות הנראית לעין בכבישים העמוסים, בחופים המלאים ובגני הטבע שבהם ערפל זבחי הפסח מכסה את הכל, עדיין הארץ אינה צרה מלהכיל את כולם, ויש מספיק מקום לנפוש.

זהו, בסופו של דבר, מראה נעים לעין. אי אפשר שלא להתפעל מחדוות הטיול האופפת את העם היושב בציון, שרק ממתין לכל הזדמנות כדי לפשוט עצמו משמלת הבטון האורבנית, ולצאת אל מחוזות הצפון הירוקים שחרמון ומירון משקיפים אליהם, או להדרים אל ערוצי הנחלים הבראשיתיים של מדבר יהודה.

אך יותר משהטיול הוא כלי יעיל לניתוב האנרגיה הקופצנית של הילדים המצויים בחופשה, או הזדמנות של הנאה חטופה שמקורה בשינוי האווירה הגיאוגרפית, הוא מעיד על הקשר העמוק והשורשי בין עם ישראל לארצו.

את יצר התיור אפשר לזהות כבר אצל אבות אבותינו, מאברהם אבינו שנדד כל הדרך מאור כשדים לכנען, דרך נכדו יעקב שנמלט לחרן, שב לכנען וירד מצריימה, והסוף בבני בניו של יעקב, שנדדו במדבר 40 שנה עד שהגיעו הלום, רק כדי להתפזר מאוחר יותר ולנדוד בין 70 אומות.

אבל אם הנדודים בעבר היו אל מחוץ לארץ ישראל, הפעם הם בתוך גבולותיה. כלומר, הישראלים הם עם טיילן, אך בשונה מכל הפעמים האחרות בהיסטוריה, שבהן הטיול נכפה עליהם, הטיולים של ימינו הם של בני חורין, המגיעים מתוך אותה אהבה קמאית לתבנית נוף המולדת הקולקטיבית. וכאשר הדבר נעשה בניחוח פריחת אביב, שמיים כחולים ושמש נעימה - זוהי חגיגה של ממש.

ארץ ישראל מכונה במקורות "ארץ הצבי". הטעם לכך מצוי בתכונת עורו של הצבי, שנראה מתוח ורחב יריעה, אך כאשר הוא נפשט מעל הצבי הוא מתכווץ. כך, על פי חז"ל, גם ארץ ישראל - לכאורה נראית קטנה ומצומצמת, אך לעתיד לבוא, כאשר יבוא המשיח, תתרחב הארץ ותגדל למימדיה האמיתיים. בימים אלו של חול המועד אין צורך לחכות למשיח, אפשר פשוט לצאת החוצה ולהשקיף על הארץ כולה העוטפת את בניה המבקרים בה, מרמת הגולן, שלרגלי הכנרת, דרך מישור החוף, שהשומרון שלשמאלו ממשיך עד להרי יהודה הנישאים מעל ים המלח והערבה הנמתחת עד ים סוף.