איזה חוסר תרבות ועזות ריקה לעבור מאולפן לאולפן ולתקוף ספר בכינוי הבזוי "תעמולה", מבלי שקראת בו אפילו דף אחד. ועוד להתהדר בזה. בלי למצמץ ובלי להסמיק לרגע. מה זה? חוסר מודעוּת עצמית? התאבדות בשידור חי למען המממנים והתומכים מאירופה שערוותם האנטישמית נחשפה לעין כל? מחשבה שהטמטום יעבור את המסך והצופים יאמרו "כן. הוא שיכנע אותנו לא לקרוא את הספר" - מה, לכל הרוחות? ואז הטיעון, שאין מילים נמוכות לתאר אותו, שהדברים המפלילים נאמרו למחבר הספר שלא לציטוט ("אוף רקורד") והוא בעצם "הונה" את אלה ששוחחו איתו, שלא ידעו "בדיוק" מי הוא.
הרי זה לב העניין: לחשוף מה חושבים "באמת" אותם אנשים. לא מדובר בפליטות פה שלהם, וגם לא בדיבור נסער או כועס; התיעוד המצולם והמוקלט חשף שיש פה שיטה שנאמרה בקור רוח ומתוך שיקול דעת. ואחרי הכל, אותו נבער שלא קרא את הספר, מנסה לשכנע את כולנו להאמין לכנות כוונותיו של הצד השני, להפקיר את ביטחוננו ועל הדרך להחריב את ארץ חיינו. זה אינטרס שלך, לפני כולם, לבדוק את הדברים! אנחנו ממילא לא מאמינים לחבורת הנוכלים שהגיעה מתוניס, אבל שדכן המנסה לחבר שניים, ושומע על ידיעות רעות שהתפרסמו ביחס לאחד מבני הזוג, לא ירוץ לברר האם כצעקתה? הדברים חמורים שבעתיים, משום שבנמשל שלפנינו אחד הצדדים המיועדים לשידוך אומר בצורה מפורשת ומתועדת שכוונתו להתחתן כדי לרשת את עושרו של בן הזוג לאחר שירצח אותו. אז מגיע הליצן שלא קרא את תמליל ההודעות - אלא רק שמע עליהן מצד שלישי ורביעי - ולעיני הציבור מבטל את הידיעות בכינוי "תעמולה" שאינו רוצה להשחית את זמנו כדי לבדוק אותה.
הגירוש מגן עדן
אתם מבינים? כך בנויה תזת השלום של השמאל הישראלי. עשרים שנה אנחנו מיטלטלים כספינה סוערת במעבדת הניסויים שהחבורה הזאת כפתה עלינו עם הסכמי אוסלו. עשרים שנה שבמהלכן ניסינו הכל, כולל נסיגה מלאה מרצועת עזה תוך החרבת יישובים יהודיים פורחים; עשרים שנה של פיגועי תופת ואינתיפאדת דמים וחמש מלחמות (חומת מגן, לבנון השנייה, עופרת יצוקה, עמוד ענן וצוק איתן). בינתיים מסביב בעולם הערבי מדינות מתמוטטות ומטורפי האיסלאם הופכים להיות כוח מוביל בחברות מוסלמיות לא מעטות. המוסלמים היחידים השקטים במזרח התיכון נמצאים כאן, בארץ ישראל המערבית שתחת שליטתה של ישראל. אבל השמאל עדיין מדבר על "שלום" ו"מדינה פלשתינית" ו"הסדר מדיני".
הצד השני צועק עלינו באלפי דציבלים שאינו מעוניין בשלום, ולא יסתפק במדינונת קטנה, ובכלל אין לו יכולת להתגבר על מטורפי האיסלאם הנמצאים בתוכו ומתכוננים בתאיהם הרדומים ליום פקודה. למרבה האירוניה, מי שמחזיק את הרשות הפלשתינית בחיים זה אנחנו, ישראל על כוחות הביטחון שלה. אבל השמאל בשלו.
הלך העיתונאי טוביה טננבום והוציא וידויים ברורים מה רוצה הצד השני לעשות לנו, ומה חושבים גם האירופאים הנדמים לכוחות עזר לשלום בעוד שהם - על פי דבריהם - מלבים את אש הסכסוך, אבל מזכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר לא רוצה לשמוע. זה לא רק הוא. זאת חבורה שלמה נפוחה מעצמה, שאיש לא ילמד אותה מה ראוי ומה נכון. כך מכרו לנו את אוסלו וההתנתקות ושאר חלומות גן העדן שרקמו לנו. כי אתם יודעים, הכל תעמולה.
טננבום מספר על הזן הסוציו־פוליטי הזה בספרו. באחת הפעמים ישב לארוחה "במסעדה יקרה למדי" "עם כמה אינטלקטואלים מן השמאל". אחת מהם החזיקה בתואר "פסיכולוגיה פוליטית". ההתמחות שלה, כך היא אומרת, היא "קיצוניות דתית, בעיקר של המתנחלים". "המתנחלים", היא מכריזה בסמכותיות ובהחלטיות, "הם אידיוטים". וכשאני שואל אותה, אם היא קראה משהו מהספרות שלהם, רק כדי לוודא שהם "משוגעים עם תעודות", היא מספרת לי שהיא לא צריכה לעשות את זה, שכן היא קראה רבים ממתנגדיהם המצטטים אותם, וזה "בהחלט מספיק".
על בסיס הבורות הזאת והשנאה האידיאולוגית המאכלת חזרו בתקשורת זמן קצר אחרי המלחמה האחרונה אל האויבים המוכרים: המתנחלים. ביום שלישי השבוע הכריזה יעל דן בתוכניתה על הדו"ח הנורא שהוציא מרכז השמאל אדוה, שלטענתו ישראל מפלה לטובה את המתנחלים על פני הפריפריה. הדו"ח עצמו לוקה בבעיות מתודולוגיות שהיה ראוי להעלותן, אבל יעל דן לא קראה אותו, וגם לא העלתה מומחה אקדמי בלתי תלוי שיאמת את ממצאיו. היה גלוי שהיא לא מעוניינת בממצאיו אלא לתפוס את היהודי, כלומר את המתנחל.
לשם כך העלתה את ח"כ איתן כבל, שגם הוא לא קרא את הדו"ח, אבל דיקלם מנטרות שמאל עבשות משנות ה־80 נגד חלוצי הארץ ובוניה. אז העלתה דן את ראש עיריית דימונה כדי לשסות את חלוצי הדרום בחלוצי גב ההר.
להפתעתה, הוא דיבר טובות על תמיכת הממשלה בעירו ונקב במספרים אחרים. דן וכבל התבלבלו וניסו לשכנע את איש הדרום שבעצם רע להם וכדאי שיצטרף למתקפה על המתנחלים. זה לא קרה, אז לפני שנפרדה ממנו באכזבה, הזכירה דן את השתייכותו הפוליטית של ראש העיר למפלגתו של ראש הממשלה. לבסוף נתנה לאיש מועצת יש"ע לומר כמה מילים להגנתו. ואני חשבתי על ההתנחלות של יעל דן בגלי צה"ל ועל השימוש האינדוקטריני השקוף שהיא עושה במיקרופון ציבורי כדי להסית נגד ציבור אידיאליסטי ומסור, המשמש חגורת ביטחון צבאית ומוסרית עבור כולנו.
אז רוצו לקרוא את ספרו של טננבום, "ת'פוס ת'יהודי" (הוצאת סלע־מאיר). מזמן לא צחקתי כך בקול. כשקראתי בספר, נזכרתי בספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל, סתיו 1982", שבו פירסם עוז רשמים ממסע שערך ברחבי הארץ. הספר של טננבום עמוק לא פחות אבל משוחרר מהפומפוזיות הנבואית ששלטה בספרו של עוז.
כשלושים שנה חלפו, וטננבום יצא לטייל במחוזות השמאל והימין וגם אצל הפלשתינים. רוב הזמן לא ידעו שהוא יהודי ודובר עברית וערבית. התוצאה משעשעת ומטרידה כאחד. בני שיחו התערטלו לידו מהמחלצות הרשמיות שהם עוטים על עצמם שעה שנדלקת לידם מצלמה ישראלית, וסיפרו את האמת שלהם. חומר קריאה חובה עבור כל מי שמבקש לגבש דעה על המציאות הרוחשת פה. אחר כך, נתווכח על המסקנות.
ומה אתם חושבים? טקבקו לנו!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
