שבע השנים הרעות

1. קשה להימנע מהפער בתחושה בין הכרעת הדין במשפט קצב לפני כשלושה חודשים, שלוותה בהלם ציבורי עמוק, ובין מעמד גזר הדין אתמול, שלווה אמנם בסקרנות רבה עם אדישות מסוימת אבל בססמוגרף הציבורי לא נרשם הלם. ועדיין, הפרשה היא אבן דרך כואבת בהתגבשותה הנמשכת של החברה הישראלית.

נבחר ציבור אינו אדם פרטי; במקרה של קצב הדבר היה נכון שבעתיים. קצב הוכתר לנשיא ישראל הראשונה על ידי ישראל השנייה. מתחת לפני השטח בערה כל העת הסוגיה העדתית. היא נכחה לצידו של קצב, לטוב ולרע, עוד קודם לבחירתו כנשיא במקום נסיך הכתר פ?-ר-ס. משום כך נתפסה הרשעתו בחלקים מסוימים בחברה כהרשעת הציבור שתמך בו. אנחנו זוכרים תגובה דומה במקרה של אריה דרעי. בקבוצות חברתיות בעלות תודעה של מיעוט נתפסים היחידים הפורצים מתוכן לחזית הציבורית כנציגים "אותנטיים" של הקבוצה כולה. לכן הקלון והבושה אינם פרטיים. אינדיקציה חשובה לבגרותה של קבוצה חברתית היא יכולתה להפריד בין מעשי היחידים שבה לתדמיתה הציבורית הכוללת.

2. התמוטטות של סמלי חברה "אותנטיים" פוגעת במעמדם היציב של אלה שראו בהם מייצגים נאמנים שלהם. לכל אדם קשה לעכל נפילה כה אדירה של מי שעד לא מכבר עמד בראש הפירמידה החברתית.

על אחת כמה וכמה למי שתופס נפילה זו כנפילתו שלו ושל קבוצת ההשתייכות שלו. כך נשמע אתמול איש קריית מלאכי מקונן ברדיו על גורלו של קצב במילים "הפילו עליו", משל היתה זו גזירה שמימית. מי הפיל? "הם", ישות עמומה שאמורה לספק את התשובה לשבר הנפשי שבא עם הנפילה.

עוד קונן האיש שהפרשה עשתה עוול לקריית מלאכי, שכן אנשים השומעים שהוא גר שם אומרים לו "אה, אתה מהעיר של האנס". מי שהציג את עירו לראווה בדרכו הציבורית - לאמור, ראו מהיכן באתי ולאן הגעתי - פגע כעת לא רק בחייו הפרטיים, אלא גם בעירו. זאת תגובה של פריפריה, לאו דווקא גיאוגרפית אלא בעיקר תודעתית.

לכן הקונספירציה. היא עוזרת להמתיק את הגלולה המרה, שהרי זה לא הוא ולא אנחנו, אלא "הם" שחברו נגדו.

3. התקשורת אהבה לחבק את המתלוננות. אבל זה היה (ועודנו) חיבוק דוב. חייהן הופקעו והפכו לנחלת הכלל המפשפשת ומחטטת בסקרנות. לעיתים קרובות מדי בשנים האחרונות נדמה היה שהסיקור התקשורתי עצמו לוקה בהטרדה מינית. מין תחושה שבחסות הרצון להגן על המתלוננות מותר לחטט בגופן.

חזרתי לצילום מסיבת העיתונאים של א' מבית הנשיא ביוני 2007. המצלמה, שהיתה מנועה מלהראות את פניה של א', התעכבה לא מעט על מתאר גופה, רגליה, צדודיתה, גבה ועורפה, שערה, שפתיה ואפה - מה זה אם לא ניסיון וולגרי לאישוש הבדיקה הגברית: "תגיד, היא באמת שווה-".

4. ההתלהמות התקשורתית אתמול מלמדת שדבר לא השתנה באופי האנושי - לבד מהסקרנות הבריאה, אנחנו עדיין מחפשים מכשפות אקטואליות לגלגלן בזפת בכיכר העיר. במקרה של מלך או נשיא, הגבולות מתערערים מכיוון שעד להאשמתם בפשע הם נתפסו כפניה של החברה. לכן הזעם כלפיהם איום יותר.

אולם במקום להתלהם אפשר להשתאות אל מול עוצמתם הסטיכית של החיים המרימים אדם מעלה, ואז לפתע בעיקול לא ברור של העלילה מפילים אותו בכוח רב אל הבור שממנו עלה פעם. אריסטו כתב על הקתרזיס שחווה הצופה ברגע השיא של הטרגדיה: חמלה ופחד; חמלה על גורל הגיבור ופחד שמא מה שאירע לו עלול חלילה לקרות גם לנו.

ענווה, השתאות, צניעות - זאת התגובה המתבקשת.

גם חיבוק גדול לכולנו, לחברה הישראלית שנאלצה לראות בקלון נשיאה לשעבר. אין צורך בתשואות הקהל או בקריאות שמחה; הן מיותרות - זה לא קרקס; אלה הם חיינו.