ממתינים לגרוע מכל

כל האפשרויות האפוקליפטיות, כל התחזיות הקודרות, כל האופציות הנוראיות - הכל מתממש מאז רעידת האדמה הקטלנית שפקדה ביום שישי את יפן. העולם כולו עוקב בהשתאות אחר אחת משרשראות האסונות הטרגיים והנוראיים ביותר שידעה מדינה אחת בפרק זמן כה קצר של פחות משבוע: רעידת אדמה קטלנית (9 בסולם ריכטר), נחשולי צונאמי הרסניים, פגיעה קשה בארבעה כורים גרעיניים במתחם בפוקושימה דאי צ'י, מזג אוויר קר, מושלג וקשה, וכמעט שכחנו את הר הגעש ששוב התפרץ כדי להשתתף ב"אפוקליפסה עכשיו" נוסח יפן. כולם חוששים מהאסון הגרעיני שבדרך, דבר המאפיל על האסון ההומניטרי שכבר קיים.

העולם כולו, יחד עם יפן, עוצר את נשמתו וממתין לגרוע מכל, תוך תקווה לנס. בכפר הגלובלי שבו אנחנו חיים לכל אחד מאיתנו יש בבית, בחניה או בבטן משהו יפני.

אבל בזמן שממשלת יפן מגמגמת ומטפטפת ידיעות אופטימיות לצד פסימיות באשר למתחם הגרעין בפוקושימה, למורת ליבה של האוכלוסייה המקומית, בא אתמול שר האנרגיה של האיחוד האירופי, גונתר אטינגר, ומשליך את הפצצה שלו לאטמוספרה היפנית: "המתחם הגרעיני בפוקושימה יצא מכלל שליטה", הוא אמר. בימים אחרים היינו אולי חושבים כי זהו חלק מהמלחמה המסחרית על הגרעין האזרחי בין אירופה, אמריקה ויפן - אבל אלה אינם ימי מלחמה אלא ימים של סולידריות עולמית.

מי שכתב את תסריט האימה היפני הזה שם למעלה ידע אולי מדוע מונה לפני כשנה יפני לעמוד בראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). יוקיה אמנו החליט אתמול מתוקף תפקידו, ואולי גם מתוקף זהותו, לשוב הביתה מאחר שהמצב, לדבריו, "חמור ביותר".

חברות תעופה מבטלות טיסות לטוקיו, ויש כאלה שבכלל מבטלות טיסות ליפן. מדינות שונות קוראות לאזרחיהן לעזוב. ארה"ב מבקשת מנתיניה להתרחק הרבה יותר ממה שמבקשת ממשלת יפן - מרחק 80 ק"מ מהכורים הלוהטים של פוקושימה. כל זה מריח רע, כל זה מריח גרעין.

יפן לא התברכה באוצרות טבע אלא בחריצות, בחוכמה, במסירות שהביאו אותה למעמד-על בקרב אומות העולם. באוגוסט 1945 היא ספגה שתי מכות שהפילו אותה לקרשים. הודות ל-54 הכורים שלה היא הצליחה לקום ולהשתלט על הכלכלה העולמית. "הודות" לארבעה מהם היא עלולה ליפול - 66 שנה אחרי - בשנית.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו