"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

למען האמת - פרסמו את החומרים האזרחיים

,עודכן

"הכל בגלל מסמר קטן" – והוא המסמך המזויף, שנשא תחילה את שמו של יואב גלנט ומשנחשפה הקנוניה עם הפרסום בערוץ 2 הועתק לבועז הרפז ולגבי אשכנזי.

אילו פוענחה האמת לא רק על נסיבות זיוף המסמך אלא גם על כתיבתו היו מתבהרות הרבה נקודות סתומות. דרך אחת להגיע לכך היא לעשות עיסקת עד מדינה עם הרפז, אבל מדוע שיסכים לכך והוא לפי שעה אינו מאוים למרות שממתין לו כתב אישום? דרך אחרת היא לחפש מעורבים נלווים גם אם אינם חשודים.

בסיכום שפירסמה שלשום דוברת אגף החקירות ורד ויניקוב נאמר כי התחזקה המסקנה ש"עבירות הזיוף בנסיבות מחמירות ושיבוש הליכי המשפט בוצעו על ידי הרפז לבדו ונשללה מעורבותם של אשכנזי, ארז וינר ואבי בניהו". זה כמו חידה בלשית, כשמבקשים לדעת על מה מסתמכת המסקנה, טוענת המשטרה כי היו לה "כאבי בטן" ואינה יכולה לחשוף חומרים נקודתיים. אם כן, לפי חומרים ישנים.

תחילה היה מסמך בלי לוגו. עיתונאי רציני לא היה מפרסמו. לכן נעשה הזיוף כאילו נדפס במשרדו של אייל ארד, שנפל כמובן קורבן והוא אשר הגיש את התלונה הראשונה במשטרה ב־8 באוגוסט 2010. קודם לכן ביקרו במשרדו מכרו מ"קדימה" שמעון בטאט והרפז. ייתכן שכך הגיע הלוגו להרפז.

ב־5 באוגוסט, יום לפני הפרסום בטלוויזיה, התקיימה ככל הנראה שיחה בין וינר לבין הרפז. וינר, שלכאורה כבר מסר את המסמך לד"ר גבי סיבוני – שהעבירו בשרשור לערוץ 2 – הכין את הרפז לפרסום. הרפז נבעת, הן מי כמותו ידע שהמסמך כוזב? אבל וינר הביע צער והעלה סברה שבני גנץ – אדם אמין – שראה את המסמך יכול היה למוסרו. כמובן לא סיפר שהוא עצמו מסר אותו לסיבוני.

הרפז ככל הנראה נרתע והעיר כי המסמך מצוי בידיו וכן אצל אשכנזי ווינר ובטאט. אמש שאלתי את בטאט – שכאמור ביקר עם הרפז אצל אייל ארד - אם נקרא למסור עדות בחקירה המתחדשת במשטרה, והשיב בשלילה. שאלתי את המשטרה, וויניקוב השיבה כי "יש לעדים זכות לפרטיות. איננו מוסרים שמות של עדים". מילא, שיהיה כך. הפעם.

אם בטאט לא העיד – לאו דווקא באזהרה – כי אז אי אפשר לומר כי המשטרה הפכה כל אבן בנסותה לברר לא רק את הסוגיה של הזיוף אלא, ובעיקר, מי כתב את המסמך.

החידות רבות. הרי גדי אייזנקוט שאל את וינר לאמינות המסמך ונענה כי חיילת שלו בדימוס מועסקת אצל ארד, והיא שנחרדה ממה שראתה. ברור כי אין הדברים כך מפני שהמסמך לא נולד כלל במשרדו של ארד. הנה תעלומה, ועדיין אין פותר לה.

בסופו של דבר מה שנחוץ הוא לשחרר לפרסום את כל החומרים האזרחיים שאינם עוסקים בסודות ביטחוניים. רק אז תתגלה האמת, והיא חשובה מכל מה שיסופר (או לא) בבתי המשפט.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר