בין הגולן לעזה: אין פתרונות מוחלטים

אין רגע דל. עוד לא שקע האבק מהלחימה בעזה, וכאב הראש נודד צפונה, לגבול סוריה. שלוש וחצי שנים הצליחה ישראל להישאר כמעט לגמרי מחוץ למלחמת האזרחים שם - לא עוד. מי שחשב שאסד הוא התגלמות השטן, עתיד להתגעגע: בקרוב, העימות עם אל־קאעידה.

דברים ברוח דומה אמר אתמול השגריר הסורי לאו"ם. לו עזרתם לנו לפני שנתיים, טען, לא הייתם מקבלים את דאעש. צריך מידה גדושה של חוצפה וציניות להעלות כזה טיעון מצד מי שטבח בקרוב ל־200 אלף מבני עמו, ועדיין - השגריר לא לגמרי טועה. העולם כל כך רצה בנפילת אסד, שעצם עיניים לאלטרנטיבה; בינתיים, השתלט הג'יהאד העולמי על חלקים נרחבים מסוריה ומעיראק באמצעות שתי השלוחות שלו: "המתונה", זאת שמסונפת ישירות לאל־קאעידה (ובשמה הסורי: "ג'בהת א־נוסרה"), וזאת שהתנתקה ממנה ופנתה לפעילות עצמאית וקיצונית בהרבה (דאעש).

לישראל אין כרגע עסק עם דאעש. עדיין לא. הארגון פועל במזרח סוריה, מי שנמצאת על הגבול ברמת הגולן היא ג'בהת א־נוסרה, בתמהיל מוזר ולא טבעי עם ארגוני אופוזיציה נוספים, חילוניים ברובם. בשנתיים האחרונות השתלטו המורדים על רוב אזור החיץ ממשולש הגבולות צפונה, וכעת הם קרובים להשלים את סילוק צבא סוריה מהגיזרה. כאשר ישתלטו על כל השטח - מה שנדמה כעניין של זמן - הם ייפרעו מ"שותפיהם" החילונים, ויתפנו להתעסק איתנו.

למזלה של ישראל, אמ"ן זיהה את התהליך הזה מראש והכין את המערכת לכך שנגמרו 40 השנים הטובות בגולן. המענה המבצעי־הטקטי היה הקמת אוגדה חדשה ומכשול ממשי, שאמור להקשות על ביצוע פיגועים מסוריה לישראל. זה מענה חלקי, משום שהאתגר רחב בהרבה: נגד מי מגיבים, למשל, על ירי מרגמות שמכוון לאחד הקיבוצים, או על שיגור רקטה לקצרין?

כאב הראש האסטרטגי גדול עוד יותר. אסד הוא אויב. חלק מציר הרשע והטרור שמתחיל בטהרן ונגמר אצל חיזבאללה בביירות. אל מול האלטרנטיבות הוא רע יחסי; בבחירה שבין צבא סוריה לאל־קאעידה על הגבול (או בין חיזבאללה לדאעש) - התשובה ברורה.

מה שמחזיר אותנו לעזה, ולהבנה שבמלחמות המודרניות אין פתרונות מוחלטים. חמאס הוא אויב מר, אבל אם צוק איתן יהפוך אותו למוחלש ומורתע זה עדיף על פני האלטרנטיבות של אנרכיה ברצועה או שליטה ישראלית מחודשת בה. המרכיב הזה נעדר השבוע מהשיח הציבורי, שסיכם את המבצע כלא מספק. כדרכנו, העדפנו לראות את חצי הכוס הריקה - את מה שלא הצלחנו להשיג - על פני זאת המלאה, של מה שכן.

מאזן הוגן של הדברים אמור להיראות בערך כך: בצד ההישגים של חמאס - הצלחה להחזיק מעמד 50 ימים בלחימה ולהחזיק את רוב המדינה תחת אש במשך 50 יום; 64 חיילים הרוגים במהלך הקרקעי; הירי לתל אביב ושיבוש הפעילות בנתב"ג; שחיקת עוטף עזה; וקיבוע הנרטיב שבזכות הלחימה הוסר המצור על הרצועה.

בצד ההישגים של ישראל - הפיכת הרקטות ללא אפקטיביות; חיסול פרויקט המנהרות; הפגיעה בבכירי הארגון; סיכול כל פיגועי האיכות שתוכננו (צוללנים, רחפנים, מזל"טים); תקיפת 5,000 מטרות (מהן 3,500 בתים ו־1,500 בורות שיגור); הריגת כ־1,000 פעילי חמאס; בידוד חמאס ושלילת הישגים מדיניים ממנו.

בחינה עניינית של הדברים נותנת ניצחון לישראל, ולא בנקודות. הבעיה היא שזאת הסתכלות חלקית, רק על ה"אדום" (האויב). אם מכניסים למשוואה את "הכחול" (כוחותינו) המאזן משתנה, בעיקר על רקע הדשדוש של השבועות האחרונים והטיפול הכושל בעוטף עזה.

דומה שזה גם ההסבר לפער האדיר שבין תחושת הצבא על הישגיו במבצע, לתחושות הציבור. מבחינת צה"ל, לא רק שהוא עמד במטרות, אלא שהוא עמד בהן בהצטיינות: חמאס מסיים מוכה, נטול הישגים, ובוודאי שהיה שמח לחזור ל־15 ביולי (היום שבו סירב להצעה המצרית הראשונה להפסקת אש). ישראל אמנם שילמה מחיר מאז, אבל לחמאס זה עלה הרבה יותר, ובעיקר - אחרי 50 יום הוא הסכים, בלחץ הרחוב וההנהגה בעזה, בדיוק לאותה הצעה שדחה בבוז שבוע לתוך הלחימה.

ולמרות זאת, חמאס לא נכנע. כדי לשלול ממנו את המוטיבציה לשוב ולירות, בין השאר על רקע העובדה שאין סיכוי שיקבל נמל ימי ואווירי, על ישראל לשלב מקלות וגזרים: להיות נדיבה בפתיחת המעברים ובמעבר הסחורות כדי שיהיה לחמאס ברור את מה הוא עלול להפסיד, ולהיות בהירה במשמעות המיידית של הפרת הפסקת האש - חזרה ללחימה.