אידיאליזם חסר אחריות

הסדר הטיעון של פרקליטות המדינה עם ענת קם הוא סביר. העובדה שבכתב התביעה המתוקן לא מוזכרת עבירה של פגיעה בביטחון המדינה היא עניין משפטי. בפועל, ביטחון המדינה נפגע שכן קם גנבה אלפי מסמכים צבאיים, וביניהם כאלה שחשיפתם עלולה היתה לפגוע בהיערכות צה"ל או בפעילותו.

אבל דומה שהפגיעה החמורה יותר קשורה לתשתית מעשיה של קם: המערכה האדירה לדה-לגיטימציה של מדינת היהודים וזכותה להתגונן מפני אויביה, שהיו בפי חלק מהעיתונות ללוחמי חופש בעוד חיילי צה"ל היו לקלגסים.

משם צמחה ענת קם, מתוך שיח המשבח את חשיפת סודות צה"ל ואפשרויות ההתגוננות שלו, או כדברי ההתנשאות של עיתונאי מפורסם המתהדר תדיר ברצונו "להציל את ישראל מעצמה" ולכן מוציא דיבתנו רעה. התובנות הללו מתחזקות לאור הקלות הבלתי נתפסת של הניסיון לכרוך בעניין רומנטיקת נעורים פוליטית, ואף להפוך את קם לגיבורת תקשורת שפעילותה דווקא מזינה את הדמוקרטיה הישראלית, שהרי "אי אפשר בלי הדלפות".

בית המשפט יצטרך להכריע מהו המשקל של מעשי קם על רקע הרצון להרתיע מושפעים פוטנציאליים, הרואים בקם גירסה נשית לצ'ה גווארה תקשורתי. ומהם מעצר בית ועבודות שירות אל מול האידיאליזם חסר האחריות של "עשו שלום, לא מלחמה" באזור שצועק עלינו בדיוק ההפך. איך אמר לי חבר, "תאר לך שחייל גנב טנק - האם לא מגיע לו עונש מרתיע-". על אחת כמה וכמה גניבת מסמכים מסווגים שבמקומות מסוימים ואופנתיים אינה נתפסת כמעשה רע, אלא כעבירה בשירות "תיקונה" של מדינת הקלגסים שלנו.

עם זאת, הרקע האידיאולוגי והחברתי של קם עשוי להפך בזכותה. לא צריך למצות את מלוא הדין עימה, אלא להרתיע את הבאים בעקבותיה. מכל מקום, אסור להשאיר את הטיפול בפרשה רק למערכת המשפטית; מדובר בסוגיה שראוי שתידון במרכז השיח הציבורי.