1. הכדורסל הישראלי פיקשש גם השנה את ההזדמנות לחגיגת גביע במטווה הספרדי-איטלקי. מכאן יוצאת הקריאה בפעם המי-יודע-כמה אבל האחרונה: תנו לנו סוף שבוע רצוף של שמונה קבוצות, שנלחמות בתוך ארבעה ימים משלב רבע הגמר ועד הכתרת מחזיקת הגביע. אל תספרו לנו שהקבוצות לא בנויות לעומס הזה, כי ראוי שהן יהיו, ואולי השיטה היא מה שתגרום לכך. אל תגידו שאין מי שישדר את כל האירוע, כי כשהמוצר יהיה איכותי ומלהיב, כולם כבר יעמדו בתור. "קופה דה ישראל" עכשיו, כי מוטב מאוחר מלעולם לא. 2. חזרתי אתמול מהדר יוסף נלהב מהצגת קהל של הצבא האדום, שהרימה (שוב) את רמת המשחק, אבל נותרתי עם שתי תהיות עיקריות: למה הנהלת הפועל ת"א לא העבירה את המשחק לאיצטדיון בלומפילד, שגם הוא היה מותיר אנשים שנשארו בחוץ ללא כרטיס? למה בריאן אוסברי, שהתחשב בקהל ו"סידר" הארכה בקבלת החלטות רעות בסיום, הכריע את המשחק לבדו בחמש הדקות הבאות וגרם לערב המדהים הזה להיגמר- 3. הפועל ת"א מחוברת, משחקת על היתרונות שלה, מודעת למגבלותיה ומפעילה את אדריאן אוטר בצורה שמוציאה ממנו דברים שלא ראינו ממנו. האדומים נותנים מרחב מחיה לאוסברי בכל מה שקשור למגרש פתוח ובידודים, ולא מכריחים אותו לשחק כפאואר פורוורד, אלא בתפקידו הטבעי כשחקן כנף, בעוד מתן נאור, שבשלבים מסוימים בקריירה היה סקנד גארד, נכנס לעמדת הגבוה השני. ירון להט מנווט את המשחק כמו הרכזים של פעם, אלעד אליהו וגל איתן קוברים את השלשות הפתוחות, ועל כל החבורה מנצח שרון אברהמי, שהביא אותם לרמת הגנה שגורמת לך לתהות מי מהשתיים על המגרש משחקת בליגה הבכירה. 4. מכבי חיפה, מלבד נאומי המוטיבציה, נראתה לא מוכנה. הטיפול בפיקנרול היה מביך, הקבוצה לא ידעה להתמודד עם חסימת הנמוכים לאוטר על קו הבסיס, והפורוורד, שעד אתמול לא ידענו שהוא מתאים לרמות האלו, עשה בית ספר למרקו קילינגסוורת', שהוביל את הליגה במדד אשתקד. נ.ב. כמה עצוב היה לראות את אלישי כדיר, שבשנה שעברה ניצח את פישר ובלות'נטאל בגמר הפיינל פור, מפסיד לרוקני ושוורצמן.
