קלטת השיחה בין משה קצב לבין א', שפורסמה אמש בחדשות ערוץ 2 על ידי גיא פלג, מצמררת. גם מתמיהה. מה חשב לעצמו מי שהפך בתככנות לנשיא המדינה? שאנשים נבונים ומנוסים כמנחם (מני) מזוז או יואב סגלוביץ' יאמינו לו? שהם ייפלו בפח שטמן להם כאילו ייתכן שהוא האזין לתביעה חסרת שחר ולא השליך את א' מחדרו? פנייתו לבקש את עזרת מזוז נגד א' בהסתמך על קלטת כזאת היא זלזול גס באינטליגנציה של היועץ המשפטי לממשלה דאז וראש אגף החקירות עד עתה. אלא שעד אז הכל הצליח. הוא יצא מכל פרשייה וידו על העליונה. יוסי בר-מוחא פירסם ב"הארץ" דברים חמורים הקשורים בהתנהגותו של קצב ולא נפלה שערה משערות ראשו; ושוש מולא ב"ידיעות אחרונות" ושלום ירושלמי ב"מעריב" היו קרובים לפרסומים מביכים, אבל קצב חמק ברגע האחרון. עד לרגע שבו הזמין את מזוז למשרדו להתלונן על א' הכל הצליח. לכן לא הרגיש אפילו צורך לתכנן בזהירות ובדקדקנות את הקנוניה. הרי אילו עצר לחשוב, אילו ידע כי יש רגע שבו הוא עלול להחליק, היה מכין לעצמו סיפור כיסוי טוב יותר. למשל, שאמנם היה לו מגע אינטימי עם א' בהסכמה מלאה ביניהם, וזה אינו מצדיק את תביעתה לקבל 200 אלף דולר. מדוע קצב לא סייע ל-א'? למה לא הרחיק למענה מעבר למכתב המלצה ובקשה מעמיתים למצוא לה מקום עבודה? ומדוע באמת לא הגביר את מאמציו? צירוף של יהירות ואטימות ותחושה שלא יעזו לעשות כן לנשיא המדינה. נוסחה שהצליחה פעמים רבות, אבל לא תמיד. קצב הפעיל את חבריו כשכפ"ץ לדבר עבירה. החטיא גם אותם. אך יותר מכל נכשל מפני שתפיסת המציאות שלו השתבשה. ההקלטה וביטול עיסקת הטיעון הם ההוכחה המובהקת לכך. הוא חשב שיצילו אותו, שעה שבפועל הפכו לבור שבו נפל. עכשיו הוא בדיכאון. ספק אם ימצא מי שיעלה על דוכן העדים וימצא לו כף זכות בטיעונים לעונש. חש כי לא יוכל לגייס את סכומי הענק שגובים פרקליטיו לסיבוב נוסף בבית המשפט לערעורים, מה גם שהכל אומרים לו כי סיכוייו מעטים. אולי כדאי לו לזנוח הכל. להרכין ראש. להכיר בפשעיו. לשקוע בחרטה ובסליחה, ולבקש חמלה.
