מצבו של חמאס מזכיר מהמר כבד

מצבו של חמאס מזכיר מהמר כבד, שקוע בחובות שהפסיד זה עתה את השקל האחרון שנשאר בכיסו, ולא נותר אלא להמר על כל הקופה.

לכן מעלים ראשיו תביעות מקסימליסטיות - החל בנמל וכלה בשדה תעופה, ולכן הם גם מלווים את תביעותיהם באיומים בפתיחת מלחמת התשה ממושכת שאת מחירה ישלמו תושבי הדרום, וכמובן גם תושבי עזה, אלו שחיים מעל פני האדמה ולא במקלטים ממוגנים, כמו ראשי חמאס.

אבל הבעיה של חמאס לא טמונה רק בקושי לחלץ מישראל את תנאיו. הבעיה נעוצה בעובדה שעליו לנהל כמה משאים ומתנים בו בזמן. משא ומתן אחר הוא מול מצרים, שאינה מסתירה את איבתה לחמאס, ומבחינתה, הארגון יכול להמשיך ולהתבשל במיץ שבישל לעצמו; ומשא ומתן מקביל מול הרשות הפלשתינית, שנציגיה יושבים במשלחת בקהיר, פועלים במלוא המרץ להכשיל את חמאס ולהבטיח שאת הקרדיט מן ההסכם יקבל אבו מאזן ולא חאלד משעל.

משא ומתן אחר הוא בתוככי חמאס, שהוא הידרה בעלת כמה ראשים: ראש אחד, משעל, מבקש להבטיח את מעמדו כמנהיג, גם אם בגלות הבטוחה והרחוקה בקטאר; ראש אחר הוא מנהיגי חמאס ברצועה; ועל שני אלו משקיף בבוז מוחמד דף. ועוד לא הזכרנו את בעלי הבית באיראן, בקטאר ובטורקיה שלעזרתם זקוק חמאס ליום שאחרי, וכמובן את הפלגים הפלשתיניים האחרים, ובראשם הג'יהאד האיסלאמי.

כל זה מסבך ומקשה על חמאס להגיע להסדר עם ישראל. זהו אינטרס ראשון במעלה של הארגון, שמצבו בשטח, גם של הזרוע הצבאית שלו, כנראה טוב פחות ממה שמודים ראשיו.

התוצאה היא מהלכים מוזרים של הצהרות מפויסות ואופטימיות שלאחריהן איומי מלחמה - צעד קדימה, שני צעדים לצדדים וצעד לאחור.

ובכל זאת, הסדר מניח את הדעת שיביא את סבב האלימות לסיומו הוא בר השגה. על ממשלת ישראל לעמוד איתן על משמר האינטרסים שלה ולא להתרגש - לא מהביקורת מבית ולא ממשחקיו של חמאס. רק כך יושג השקט שלו ראויים תושבי הדרום.