דם האדם ומגינו

1"כְּמוֹ פְּנֵי עִיר־נִבְנֵית, פָּנָיו שֶׁל שְׂדֵה הַקֶּטֶל, בְּהִתְפָּרֵשׂ הַמַּחֲנֶה אֲשֶׁר דִּינוֹ לִהְיוֹת שׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם וּמָגִנּוֹ" (המובאות בטור זה מ"ליל חנייה" לנתן אלתרמן).

תשע שנים מלאו לחורבן גוש קטיף ועקירת המתיישבים היהודים מבתיהם. ערביי עזה קיבלו את חממות חקלאי הגוש ומבנים מסוימים ובעיקר שיעור בהפרחת השממה. כל העולם עמד בתור לעזור להם להפוך את עזה דוגמה ומופת לשלום במזרח התיכון המדמם. פת"ח לא הספיק לתושבי הרצועה והם בחרו להמליך עליהם את חמאס, שכל קריאה במצע הרוחני והפוליטי שלו (אמנת חמאס), תביא למסקנה שמדובר בארגון ניאו־נאצי המבקש להרוג יהודים באשר הם ולהחריב את המערב כולו וישראל בראש.

הדוקטרינה הזאת לא איחרה מלהתבצע. חמאס לא התעניין ברווחת הרצועה; הוא הפך אותה למבצר צבאי, שחומותיו עשויות חומר אנושי: נשי עזה וילדיה המשמשים מגן אנושי למחבלים. מאז חווינו עשרות אלפי(!) טילים על ערינו ויישובינו.

אבל הנה המנהרות. מיליארדים מכספי הסיוע ואלפי טונות מלט הוצאו לבניית עולם תת־קרקעי. עשרות מנהרות עצומות, שרבות מהן הגיעו ליישובים ישראליים באזור עוטף עזה. לא מן הנמנע שהתכנון היה לשלוח באחד מחגי תשרי מאות מחבלי חמאס בכל מנהרה (אפשר לדבר על כעשרת אלפים לוחמים) ובחסות אווירת החג המנומנמת לבצע טבח רבתי ביהודים. ייתכן שתכננו גם לכבוש שטחים מהאזורים שסביב עזה. במקביל היה חמאס מעסיק את ישראל עם אלפי טילים המשוגרים לעברנו ועם קצת מזל, גם חיזבאללה היה עוזר מצפון. זה ממש לא דמיוני.

לא מתאבדים בודדים המנסים לקחת איתם כמה שיותר יהודים; זו תרבות שלמה המחנכת לכך, ישות שקמה על גבולנו הדרומי ומוכנה להתאבד ובלבד שנרד איתה לשאוֹל. הסתכלו על דאעש, העורפים ראשי מתנגדים ומציבים אותם לראווה ברחובות; המחייבים את כל נשות עיראק לעבור מילה; המובילים מתנגדים במשאיות ומכריחים אותם לכרות בורות שאליהם הם נורים. זה לא ארגון נפרד מחמאס, אלא משיק לו. מול המטורפים האלה אנו נלחמים. אסור בשום פנים ואופן לשוחח עם קבוצות כאלה, כשם שאסור היה לשוחח עם המשטר הנאצי - התשובה היחידה לאידיאולוגיה כזאת היא להשיב מלחמה שערה.

2"עַל אַהֲבָה הוּא מְדַבֵּר... וְעַל חוֹבָה וּקְרָב וָעֹל... בְּקוֹל גָּדוֹל בְּלִי מֹרֶךְ לֵב וּבְלִי חֲשָׁש..."

אני שומע את הדיבורים על חוסר סובלנות לדעות אחרות, אפילו "הסתה". כתבתי אלף פעם על הצביעות שבטענה, על חוסר הסובלנות הקיים דווקא אצל המדברים על "חופש הביטוי". בכל זאת, יש משהו בקול המון כקול שדי, משהו בנהמה מהבטן של ישראלים כלפי מה שנראה להם עיוות המציאות עד כדי אבסורד: עֵת מלחמה, יורים עלינו טילים לאלפים, בחורינו נהרגים להבטיח שלומנו, האויב מראה פנים אכזריות, אינו חס על משפחותיו ומקריבן על מזבח הרשעות והדם שנשבע להם אמונים - ואצלנו עסוקים יהודים, בשר מבשרנו, בפגיעה במאמץ המלחמתי. ארגונים ידועים שוקדים על איסוף ועל הפצת מידע נגד צה"ל, אחרים מפיצים עצומות ועלילות דם נגדנו, ועוד.

המשנה מספרת על מעשה שאירע במקדש בזמן ניסוך המים בחג הסוכות (סופר בהרחבה אצל יוסף בן מתתיהו). המלך אלכסנדר ינאי, שלא קיבל את המסורת הידועה של ניסוך מים לשם תפילה על שנת הגשמים הקרובה, ביזה את המנהג ושפך המים לרגליו. הדבר עורר מהומה גדולה, משום שהעם ראה בכך חילול הקודש. תגובתו היתה מהבטן: רגמו את המלך באתרוגיהם.

כי זאת האמת: ברגע שאמצעי התקשורת האלקטרוניים יהיו מאוזנים מבחינה פוליטית - איזון במיקרופונים, במגישים ובשדרנים - תרד פלאים רמת האלימות המילולית. אי אפשר לסתום פיות לרוב הציבור בערוצים הממלכתיים ואז לבכות על סתימת פיות במקומות דמוקרטיים כמו רשתות חברתיות.

3"וְרַק הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ... יִשָּׂאֵן בִּמְלֹא צִוְחַת צְבָעָיוהָחֲרִיפִים עַל חֲלִילוֹ".

מדברים על התלהמות ברשתות החברתיות. מה לנו רשתות חברתיות, אם בטרם החל שלב הלחימה הקרקעי, פירסם עיתון ישראלי מהנקראים ביותר באנגלית בעמוד הבית כותרת: "מטרתה האמיתית של ישראל במבצע בעזה? להרוג ערבים". וכותרת המשנה: "מאז מלחמת לבנון הראשונה לפני יותר מ־30 שנה, האסטרטגיה העיקרית של ישראל היתה הרג ערבים. המלחמה האכזרית הנוכחית בעזה אינה שונה".

נכון שמדובר במאמר רגיל של גדעון לוי. אבל העורכים בחרו להבליט את משפטיו המרושעים ולהעלותם על ראש שמחתם. זה מה שראו הגולשים בעולם שביקשו מידע על ישראל. אם זו אינה עלילת דם, איני יודע מהי. נוח להטיל את הרפש בפניו של לוי; לא נכון. זכותו לכתוב ככל העולה על רוחו וזכותנו לנוד לו בראשנו. הרשעות היותר גדולה היא של עורכי "הארץ" באנגלית. הגולש הממוצע בעולם אינו יודע שמדובר בחבורה הממוקמת במדף האחורי של השמאל הרדיקלי, וחושב שאם היהודים אומרים כך, סימן שזה נכון. רוצים הסתה? הנה היא לפניכם. כך מזינים דלק בגלגלי הטרור העולמי.

4"עֵת מִלְחָמָה... עוֹד יִמְשְׁכוּ הֵמָּה... נַפְשׁוֹ שֶׁל דּוֹר... לִזְכֹּר, לֹא רַק לְרָע, יְמֵי רָעָה".

לאחר עשרות שנים של כתישת הרעיון הלאומי בתוכנו, של ניסיונות חוזרים ונשנים לפרום את חוטי הרקמה העדינה המחברת בין שלל פלגי החברה; אחרי הוויכוחים המדממים על מלחמת ברירה ואין ברירה - חלק משמעותי מהאחריות המוטלת על המנהיגים היא לצאת למערכה מתוך הסכמה ציבורית רחבה ככל האפשר.

מנהיג צריך לשמש תיבת תהודה לרחשי העם, אבל לא בהכרח לממש רעיונות כי הם נשמעים חזק יותר; אחרי הכל, הוא נמצא על גשר הפיקוד ומקבל את הנתונים שהאנשים מאחור אינם חולקים. אבל תיבת תהודה היא גם התזמון המדויק מתי לצאת למערכה. הרגשה דומה חווינו במבצע חומת מגן. ההיסטוריה הקצרה שלנו לימדה שממשלות ימין אינן יכולות לצאת למלחמה ללא הסכמה רחבה הכוללת יריבים משמאל.

אני שומע קולות מעטים המטיחים בהנהגה האשמות בדבר הססנות ופחדנות. הבל הבלים. להביא את רוב השמאל לתמיכה במלחמה זה הישג אדיר. ראו את צווחות הרדיקלים החוששים מפני הקונצנזוס. הם השקיעו שנים לשכנע אותנו שאנחנו ערב רב ולא עַם אחד, והנה מעשי ידיהם טובעים בים האחדות. נתניהו לא ירוויח שום רווח פוליטי. היא הנותנת; הנהגה ראויה שוקלת מה טוב לעם לפני טובת עצמה. סבלנות דרושה לנו. ואמונה.